רומא לא נבנתה ביום אחד

המפלצת כבר לא פה,
ואני אולי כן, לא יודעת.
אני עוברת תקופה מאד קשה, פיזית, נפשית, הכל מסובך יותר ויותר ואין מרגוע, אין שחרור או הקלה.
אבל החברים שלי, שיהיו בריאים, כל כך תומכים ועוזרים וסבלנים, לא יודעת מה הייתי עושה בלעדיהם, באמת שזכיתי בפיס.

בהופעה אתמול ישב לפני איזה בחור, הסתכל והסתכל אבל אני לא שם, אני לא יכולה להתמודד כרגע עם ילדון צעצוע, אני צריכה את סמל היציבות, הבגרות והגבריות והסבלנות בעיקר.
ואז הגיעה איזו בלונדה והתיישבה לידו, הוא המשיך להסתכל לאחור, כאילו שואל אותי אם לוותר עליה, שאני אתן סימן – אבל אני קיר, כל כך טובה בזה.
בסוף ההופעה הם כבר היו בהתחרמנויות עזות וזה הדהים אותי, איך בשעתיים אנשים שלא מכירים מתקדמים לשלבים האלה - לא ממקום שיפוטי, אלא באמת מרצון להבין, כמו הילדה ההיא מהיוגורט, אני באמת לא מבינה איך אנשים יודעים לעשות את הדברים האלה.

בדרך הביתה עשיתי את מה שאני יודעת לעשות הכי טוב, להתנתק מהעולם ולהכנס לפנטזיות שלי – שמתי לי את ההופעה של ג'יל סקוט בפריז באייפוד ודמיינתי שכל נחילי האנשים יצאו מההופעה המדהימה שלה ולא מהאכזבה שחווינו וראיתי איך אני עומדת מולה ושרה ורוקדת וצועקת לה שאני אוהבת אותה.
אבל המלכה האם בחופשת לידה ולא צפוי לה שום טור בקרוב,
ואני אאלץ להתמודד עם המציאות הנעימה מתישהו, אי אפשר להמשיך ככה עם כל הכאפות האלה.