רומא לא נבנתה ביום אחד

הדרך היחידה שאני מכירה "לשחרר" היא כתיבה אבל גם זה לא עוזר בזמן האחרון.
אני חיה על גבול של כאלה ניגודים שזה מטריף אותי, תמיד נזכרת במשפט הזה שאומרים עלי, שכלום אצלי הוא לא כמו שנראה, אז אני יודעת איך נראה אבל מה ה-באמת?

העיתון של המדינה הכתיר אותי רשמית בתור "הדבר הבא" אבל נפש חיה לא נכנסה או קנתה אתמול חוץ מלנזוף בי על כך שאני לא "עממית", כרגיל.

אני רוצה לעזור ולהיות שם בשביל האנשים שהכי קרובים אלי, הכי עוזרים לי והכי זקוקים לי אבל הם כל כך מתחשבים במצבי ולא מאפשרים.
ויש את אלה שרק מקשים עלי יותר ויותר.
ואולי אני כך בגלל העייפות ואולי כי לצערי ביום המנוחה שלי אני צריכה לפגוש את הבחורה שעושה לי הכי רע בעולם והיא תמיד שם לעשות לי רע, לפגוע, דווקא, הכי דווקא שיש, בשמחות שלי, בעצב שלי, היא לא מרפה המפלצת ואי אפשר לגרש אותה לשומקום כי היא אחותי.

אני רוצה להרגיש טוב, להיות עירנית וחיונית, כי אני יודעת מה לעשות ולאיזה כוונים לקחת את העסק ואני אופטימית, גם לגבי מצבי האישי, אני יודעת שבקרוב יחזרו הדייטים והזיונים ויהיה בסדר.
אבל המשפחה שלי עושה לי רע ולא מכבדת גבולות ובמקום להתלהב מגודל הכתבה ומגודל התמונה, כרגיל מתייחסים לזה כאל כלום, מזכירים לי שוב ושוב עד כמה אני "מקולקלת".

אני מתגעגעת לחברים שלי אבל הנסיבות מצמצמות את זמן האיכות שלנו לאחרונה ואילו יכולתי לפחות לנצל אותו למנוחה אולי הייתי מגלה מה יש שם כרגע, מה זה "ה-באמת" שלי.