רומא לא נבנתה ביום אחד

זו תחושה נוראית, הפחד מלהתמודד עם העובדה הזו, שאני יותר ויותר פשוט לא סובלת אותו, את מי שהיה הכי קרוב אליי בשנים האחרונות.

המילה הזו שאני חוזרת אליה שוב ושוב, שליטה - לא נוטשת.
הרי אם רוב בני האדם היו מודעים לצורך שלהם ועד כמה הוא מחבל להם ביום יום,
הם היו עושים מה שכל אדם עושה באופן שפוי בטוח ובהסכמה, מפנים כמה שעות בשבוע ושולטים בבן אדם שמאפשר להם, מאהבה, מצורך שלו לאבד שליטה.
סוג של תרפיה, אני תמיד חשבתי כך בכל אופן, שסשן הוא תרפיה.
יש כאלה שזקוקים למסז', יש כאלה שזקוקים לסקס ונילי ויש כאלה שזקוקים לקצת יותר, אבל כך פורקים את זה.

ואלה שעסוקים כל כך בלשפוט את הסוטים, לא עולה על דעתם כמה נזק הם עושים סביבם, רק בגלל הצורך הזה, בשליטה.

ישבתי בבר לפני כמה ימים, עם הגבר היחיד שעשה לי את זה ממש בשנה האחרונה, למרות שניסיתי להתכחש לזה רוב הזמן.
הוא שוב זרק את כל הרמזים האלה שאני אף פעם לא מבינה ולמרות הכל שקענו כמו פעם בשיחה כיפית, עד שזרזיף של ספריי ניקוי השתלט על שנינו, כי לא' בא ככה.
וכששאלתי אותו למה הוא עושה את זה הוא אמר שאם אני אפסיק להדבק אל הבחור אני לא ארטב.

איך הנשמה אמר? "חס וחלילה שאמא לא תהיה של אף אחד אחר..."
ואני פתאום קולטת איך יש מצב שכל הדברים שכביכול הבחור ההוא אמר עליי לא', אולי לא נאמרו בכלל.
אבל הוא חבר שלו והשליטה כרגיל בידיים שלו.

הוא עושה לי את הקטעים האלה שוב ושוב, שנים על גבי שנים ואני מאפשרת.
ואני לא רוצה לכעוס עליו או לחשוב שהוא בן אדם מכוער כי אני באמת אוהבת אותו אבל הוא מזיק לאיכות החיים שלי.

ישבתי עם הנשמה על בר אחר השבוע, (איזה כיף שהוא קצת בארץ), ורק אחרי שחזרתי הביתה הבנתי שחלק מההנאה של להיות איתו היתה גם שלא הייתי בלחץ,
מהזפטה הקרבה, מהמניפולציה שמחכה לי בפינה, ויכולתי להנות באמת מחבר.

אוף.