רומא לא נבנתה ביום אחד

בתוך כל האיכסה הזה, ואלוהים כמה שאיכסה, אני פתאום קולטת שאני עומדת להתחיל חיים חדשים,
וזה מרגש.
והפעם נראה לי שאני אעשה את זה כמו שצריך.

הארוע עבר בהצלחה לחוגגים, לי לא כל כך, אבל העיקר שעבר.
מרגיז אותי שכל פעם מחדש כל הגברים הירושלמים האלה גורמים לי להרגיש כל כך רע עם עצמי.
אני כבר כוסית, יש לי סוג של שפת גוף חדשה, בטחון עצמי מהול בטקטיקות אחיזה במכנסיים שנופלים כל הזמן.
לא היתה אישה בארוע הזה שלא החמיאה לי, אבל מלא פעמים לאורך כל הערב, הן חזרו ושבו ואמרו שאני נראית מדהים.
והבנים, כאילו מרגיז אותם שאני נראית טוב, רק מתעלמים ומגעילים עוד יותר.

ביום שלמחרת כל החבר'ה התקשרו שהם בדרך לתל אביב ושאפגוש אותם בבית קפה.
כשהגעתי הם כבר היו בפנים ובחוץ ישבו כמה חתיכים הורסים שהסתכלו וחייכו אליי ועצרו את ההתנהלות שלהם בשבילי,
ואני, במקום לזרוק את כל אלה שגורמים לי להרגיש רע עם עצמי ולהצטרף אליהם, נכנסתי פנימה והאזנתי לחבורה משבחת את המראה הבנאלי של עוד בחורה סתמית.
זה מה שקובע שם, שתהיי רגילה, לא יותר מדי מיוחדת, רק קצת, או איך שהם מגדירים את זה - אחלה תחת, פרצוף בסדר!
ואני קמלה כשהם לידי, פשוט נובלת.

כבר עברו כמה שעות, עברנו עוד כמה מקומות, הייתי דביקה והרגשתי מגעיל עוד יותר ואז הגיע טלפון מהעורך דין.
יצאתי החוצה לדבר והתיישבתי על הרצפה בסמטה כשפתאום עבר זוג על אופנוע.
הם הסתכלו עליי ועברו קצת ואז חזרו אליי ברברס, היא אמרה לי שהם היו חייבים לחזור ולהגיד לי שאני יפהפיה מדהימה,
הוא חייך והנהן והם המשיכו לנסוע, לא הספקתי להגיד תודה מרוב הלם.

ואז החבר'ה יצאו ושוב הרגשתי מגעיל.
זה החזיר אותי ליסודי, לחבורת הבנות שהכרתי שמיררו את חיי במשך שנים ולא עזבו אותי, בטיעון שהן החברות הכי טובות שלי,
בטח כתבתי עליהם בעבר, על הצורך להעניש אותי כל הזמן כי אני "היפה" אז מותר לדרוך עליי.
רק בשנים האחרונות הצלחתי להשתחרר מחבורת הבנות הזו באופן סופי, למרות שהן עדיין בסביבה, כבר אין להן שום השפעה עליי.
מסתבר שפשוט החלפתי אותן באנשים אחרים.

די, כל כך מספיק לי מכל הגועל הזה,
הפעם אני אעשה את זה נכון, הפעם אני אתנתק ואכניס רק את האנשים הנכונים לחיים.