רומא לא נבנתה ביום אחד

אני לא כותבת "באמת" כבר המון זמן,
אפשר לומר שהכתיבה שלי ממש גרועה תקופה ארוכה ואולי בגלל זה הפסקתי.
אולי אין לי ממש מה לומר ואולי, לא יודעת, פעם זה היה כל כך חלק ממני והיום אני כבר לא סגורה על זה בכלל.
כל כך הרבה דברים חוץ מזה שהיו חלק מובהק מקיומי, גם הם משתנים, מתמוססים, לא מענינים אותי יותר.

אז כן, מרגש להתחיל הכל מחדש ומצד שני, ראבאק, אני כמעט בת ארבעים, לא מספיק כבר?
לא הגיע הזמן ל"זהות סגורה"?!

קרובים אליי קוראים לי "החותכת" או "המוחקת", כי אני ממשיכה מהר מאד קדימה,
חותכת חד וחלק, הכל שחור לבן ובלי אפורים באמצע.
אני לא אוהבת את התכונה הזו אבל זה לא דבר מודע. רגשית, בשניה שמישהו או משהו פגע או אכזב אותי,
אני מאבדת עניין, לחלוטין.
וחבל.

אני לא יודעת איך החיים יראו מעכשיו,
יש לי תחושה טובה מצד אחד.
מצד שני אני עייפה ומבולבלת ולא יודעת אפילו איפה ובמה אני רוצה לעבוד,
לא בא לי כלום אבל בא לי להיות מופתעת.

אני חושבת שההחלטה לשנה החדשה תהיה להפסיק ליזום כל כך הרבה ולתת לדברים לקרות מעצמם.
יש לי תחושה שעשיתי המון טעויות מתוך החלטה שאם אני לא אזיז דברים בכח כלום לא יקרה, וזו חשיבה נכונה מצד אחד,
אבל מצד שני אני מרגישה אובדן גדול של גורל, או של המקריות שבחיים, כל הדברים האלה שנוחתים עליך בהפתעה והופכים את החיים
לשווים.