רומא לא נבנתה ביום אחד

אחד הדברים שאיכזבו אותי לאחרונה היה לגלות שמישהו שממש עשה לי את זה, מאוהב.
אני רואה אותו כל הזמן בשכונה, יש לו בית קפה קבוע וכל הזמן חשבתי שאוטוטו אני אתפנה לשבת בבתי קפה וכך אוכל להכיר אותו.
וכשראיתי אותו מסתכל עליה במבט מאוהב, התכווץ לי הלב ושוב היתה התחושה הזו של החמצה.

בזמן האחרון שואלים אותי כמה פעמים ביום מה "הטיפוס" שלי.
אין לי ממש תשובות כי כנראה שאפילו אני לא יודעת.
אחותי עשתה קצת בירורים על הבחור הזה שעשה לי את זה ואמרה שהוא ילדותי מאד, מזיין ילדות בעיקר וממש לא רציני.
פתאום הבנתי שהוא מאד מזכיר את הסלבריקה, האיש והפנטזיה של הרבה מאד שנים.

לפני שנתיים בערך הלכתי לאיזה מעלה באוב מאד מפורסם.
חיכיתי חצי שנה לפגישה, שילמתי הון עתק לרבע שעה!
נכנסתי לשם בגישה של - לא להוציא מילה!
לא רציתי לתת לו שום אינפורמציה, רציתי שהוא יהיה זה שנותן אותה.
הוא אמר המון דברים נכונים על העבר שלי והיום בדיעבד, הוא אמר המון דברים נכונים על העתיד שלי.
לא ידעתי לפרש אותם כמו שצריך נכון לאז, יצאתי משם די כועסת אפילו, אבל מסתבר שהוא צדק.
כשהגענו לנושא הזוגיות הוא נתן לי תאור של הטיפוס שעימו אבלה את חיי ואני עיקמתי את האף וברח לי "זה לא נשמע הגיוני, זה ממש לא הטיפוס שלי".
והוא התחיל לצחוק ואמר - "כי ממש הצליח לך עד עכשיו עם הטיפוס שלך".

לאור הידיעות האחרונות...
אני חושבת הרבה על מה היה הטיפוס שלי עד היום ואם מחשבים את הקראש האחרון שלי, כנראה שאני צריכה לעשות שינוי גדול.
כל הגברים שאהבו אותי עד היום היו בחורים בלתי מושגים, כאלה שכולן רוצות והם עוברים מאחת לשניה מבלי להתאהב.
עד שהם פגשו אותי.
כשהם פוגשים אותי הם מתאהבים ויש לי המון כוח עליהם, הם מציעים נישואים, מבקשים שאני אעשה להם ילד ואחרי כמה זמן הם מתחילים לכעוס עלי.
הם כועסים עלי שהם תלויים בי, שהם זקוקים לי, שהם חלשים לידי ועל כך שאני מונעת מהם את ההערצה העיוורת והשטחית הזו של המוני הילדות ההן.
ואני מוצאת את עצמי מתנצלת, מתקפלת, אשמה על כך שאני לא יכולה לתת להם את מה שהם צריכים.

התחושה הזו, שאני כל מה שהוא צריך ושום דבר מעבר לכך - לא מוכרת לי.
למרות שכשאני מאוהבת, זה מה שאני מרגישה.
אז אין לי דרך להגדיר את הטיפוס שלי אבל כנראה שזה מישהו שצריך רק אותי, אף אחת אחרת.