רומא לא נבנתה ביום אחד

אני יושבת בחדר המתנה ומחכה לפגישה עם אשה.
היא מתקשרת להגיד שהיא מאחרת, ואני נוזלת מחום ולחות.
אני לובשת שמלה שלא לבשתי כבר שנים, סקסית מאד, ואני תוהה אם אולי לא הייתי צריכה לדפוק הופעה לפגישה הזו, שאולי זה יהיה לרעתי.
אני מסתכלת על הדלת של המשרד שלה, יודעת שמאחוריה צפוי עתיד חדש וחיים חדשים ואני לחוצה ועצבנית.

פתאום נכנס גבר, הוא ללא ספק נופל תחת הקטגוריה של "כזה אני רוצה".
הוא מסתכל עלי ואני מסיטה את הראש, הוא נכנס למשרד שלו.
אחרי כמה דקות הוא יוצא ושואל אם חם לי, הוא מפעיל את המזגן וסוגר את החלונות, מראה לי את הנקודה הכי קרה בחדר שכדאי לי לשבת בה.
אנחנו צוחקים קצת והוא חוזר למשרד.
אחרי עוד כמה דקות הוא שוב יוצא, מסתובב קצת בחדר, קושר שרוכים, מחפש נושאי שיחה, אנחנו שוב מחליפים כמה מילים והוא חוזר למשרד שלו.

האויר קצת פחות כבד ואני חושבת שברעננותי החדשה אני יכולה פשוט לבחור בדלת שלו, לנעול אותה מאחורי ולוותר על הדלת שלה.
ואז היא מגיעה, וגם הפגישה שלו מגיעה.
הדלת שלו ננעלת מאחוריה והדלת שלה ננעלת מאחורי.
אני מוכנה נפשית לקראת העובדה שמדובר באחת הנשים הכי מגעילות ביקום ושיש לי שעה לסבול אותה ואחר כך לא לראות אותה שוב.
הדברים שאני אמורה לומר לה רצים לי בראש כבר כמה ימים, מדוקלמים למופת, אבל כשאני פותחת את הפה יוצאים דברים אחרים לחלוטין.
השיחה מתפתחת לויכוח שבו היא תוקפת אותי, על כך שבחרתי בדלת שלה ולא בדלתות של אחרים ומה כל כך דפוק בי שאני נועלת את כל הדלתות,
האחרות.

ואני מוצאת את עצמי מסבירה לה ולעצמי, שלאורך כל החיים שלי הצלחתי לפתוח את כל הדלתות שנעלתי בזמן שהתאים לי ולפעמים גם בו זמנית.
השיחה מסתיימת בכך שהיא מעבירה את הכדור לידיים שלי ואומרת שאני זו שצריכה לבחור, שהיא כבר בחרה בי.
היא מנסה להתחנף ואני קולטת שאני בעצם נכס בשבילה, היא שואלת מאיפה השמלה המדהימה הזו ואני מבינה שהכדור באמת במגרש שלי.
אני יוצאת משם ומסתכלת על הדלת שלו, היא סגורה, כנראה עדיין בפגישה.
אבל סוף סוף ברור לי, שאני באמת לא צריכה לבחור בין השתיים, אני יכולה לבחור בשתיהן.