רומא לא נבנתה ביום אחד

פוטרתי,
המיצוי היה הדדי.
אבל זה נעשה בצורה כל כך מכוערת שהחלטתי שדי לשתוק, להבליג, לסיים יפה וכל הדברים האלה שאני עושה בד"כ.

במשך חצי שעה לא סתמתי את הפה, איכשהו נכנסתי לקור רוח ופוקוס והוצאתי כל מה שהיה לי בבטן על החרא הקטן.
אני לא טיפוס של שמחה לאיד אבל לראות את האפס-כי-ימלוך הזה שמתעלל בי כמעט שנה, עם דמעות בעיניים ומתחנן שאני אלך כבר,
עשה לי כל כך טוב.
כשהוא גמגם "סיימת להעליב?"
עניתי שעוד לא התחלתי, ולא הרפתי, ריסקתי את הבן אדם לגרגרי אבק.
אני משערת שהוא מתעב את האדמה שאני דורכת עליה ושיש גם כאלה שקוראים ואומרים - וואו איזו ביצ'ית.
אבל כל כך הרבה שנים שתקתי לאנשים שעשו לי רע מבלי שעשיתי להם כלום,
אני לא מבינה איך אנשים חושבים שהם לא יצטרכו לשלם מחיר על ההתנהגות שלהם?
למה בני אדם כל כך חסרי אחריות?

יצאתי משם בשלווה, עם תחושה שנקי לי כל כך ואופס! ירדו עוד שני קילו במכה.