אני יוצאת להליכה הקבועה שלי בנווה צדק, בדרך כלל זה מנקה לי את הראש ועכשיו אני כל כך זקוקה לזה.
המון אינפורמציה רצה לי בראש, המון החלטות שצריך להחליט, כוונים ודרכים שצריך לבחור, שאלות שלא מרפות - האם לבחור בי או לנווט לפי התכנונים העתידיים? עתיד מקצועי או עתיד אישי? אין לי אויר כמעט...
ואז באה מולי מכונית כמו של א' והבחור שנוהג נראה כמעט כמוהו ואני מחסירה פעימה - יכול להיות? אין מצב שהוא בארץ...
ואני יודעת בדיוק איפה הוא עכשיו אבל באותו הרגע אני מוכנה לרוץ למכונית ולעצור אותו ולהגיד לו שיביא רק חיבוק, את החיבוקים הגדולים האלה שרק הוא יודע לתת ושעושים שהכל יהיה אוטוטו בסדר.
וכשאנחנו מדברים הכל רק נעשה יותר ויותר מעורפל ואני לא יודעת מתי אני אצליח להגיע אליהם והוא זקוק לי בדיוק כמו שאני זקוקה לו וזה לא קל, המרחק קשה, יותר ממה שציפיתי.
ולמרות הכל, משהו בבטן מרגיש לי שאוטוטו הכל יסתדר, ושהבלבלה היא זמנית והנה החתיכות של הפאזל יתיישבו להן במקום.
לא ברור למה, פתאום זה מרגיש כך.
לפני 14 שנים. 6 בנובמבר 2010 בשעה 11:30
