לפני 14 שנים. 19 בנובמבר 2010 בשעה 10:26
אני חושבת, שאם הכל היה צריך להגמר עכשיו, לא היה אכפת לי.
אם היו באים ואומרים לי שיש לי סרטן ואני הולכת למות, לא היה אכפת לי.
כי כשמסתכלים על התמונה הגדולה - דבר ראשון, לא ממש פיספסתי משהו, את רוב החלומות והפנטזיות הגשמתי.
ואלה שלא הסתדרו, כנראה גם לא יסתדרו.
דבר שני - אם עושים חישוב של הרע לעומת הטוב, אז היה בעיקר רע. נכון שהיה הרבה טוב אבל לא חל שום שיפור של ממש בעשור האחרון וזה מתחיל לעייף, ההאחזות בתקווה.
אני מרגישה שיש המון אנשים שכבר רוצים שיהיה לי טוב, לא רק כאלה שקרובים אליי, גם כאלה שקוראים אותי, כאן ובמקומות אחרים.
וזה נחמד מצד אחד אבל מצד שני רק מחזק את התחושה שאני אכזבה.
זה לא מכתב התאבדות או משהו כזה, סתם אבחנה.
