רומא לא נבנתה ביום אחד

יומיים לפני הנסיעה אני כרגיל בהתמוטטות עצבים מוחלטת.
אני מזמינה עוד ועוד דרינקים בהיסטריה ומסבירה לא' שאני לא יודעת אם לזרוק שניים או שלושה מטבעות למזרקה (טרבי), כי כולם כבר נעולים על כך שאני אגמור בסוף עם איטלקי ואני ממש לא רוצה אבל זה די אבסורד שחוץ מהאקס-בעל כל האהבות הגדולות שלי היו איטלקים או ממוצא איטלקי אז אולי כדאי שאני אשלים עם הגורל ואזרוק שלושה מטבעות.

א' אומר שאם זוגתו היתה כאן היינו מדסקסות את זה עד דוק וברצינות תהומית אבל הוא כבר רגיל ועייף וצריך לעבוד וברור לו שתוך שלושה ימים אני מתקשרת מרומא ואומרת שנפלא ומדהים לי אז הוא ידלג שלב – "נסיעה טובה כפרה!"

ביום של הטיסה מן הסתם כל מי שלא מכיר אותי בטוח שאני על סף אשפוז.
בדיוטי אני צורחת על המוכרות שיעזור לי מאד אם הן יפסיקו לשאול אותי אם אפשר לעזור לי.
בטיסה אני רוצה לרצוח את כל מי שמסתיר לי את ברוס וויליס (16 בלוקים), בייחוד אם הוא ילד קטן ומעצבן.
אני נזכרת בשיחה עם חברה יום לפני ואיך היינו מתות לדחות את זה (ילדים), בעוד 10 שנים ואני באותו רגע מוכנה לדחות את זה גם ב20 שנה.

אני מגיעה לרומא ערוכה לדיכאון הרגיל של- למה אני תמיד נוסעת לבד, למה בכלל אני תמיד לבד, איך אין לי עם מי לחלוק וכיו"ב אבל זה לא קורה.

רומא מ-ד-ה-י-מ-ה-!
ואני מוצאת את עצמי רגועה להפליא, מאושרת מכל מדרכה/ספסל/פסל/פיצה ובעיקר מרוצה עם עצמי ועם כך שאף אחד לא מציק לי.
אני גם מגלה את היתרון בכך שחושבים שאני מקומית ואף אחד לא מנסה למכור לי שום דבר או לפתות אותי למסעדה דוחה ויקרה להפליא.

בשלב מאוחר יותר אני מגלה שיש גם חסרון והמון תיירים עוצרים אותי לשאול הנחיות וכל מיני מחתימים למינהם מנסים להחתים אותי על עצומות אבל אני כל כך מאושרת שאני עונה בנימוס שאני לא מכאן ומתנצלת שלא יכולה לעזור.
הווריד העצבני במצח מתחיל לפעום רק כששואלים אותי מאיפה אני וכל ההתרעות על חטיפות ישראלים בחו"ל מתחילות לרוץ כמו כתוביות במוח ואני בורחת.


יש דבר נוסף שעומד ביני לבין האושר הכמעט מושלם הזה: ביני לבין המרכז ההיסטורי נמצאת מנהרה אפלה ודוחה.
אני מתייעצת עם כל מיני נשים והן מבטלות את החרדות בהינף יד, כאילו שטויות ללכת לבד באמצע הלילה בתוך מנהרה באורך חצי ק"מ.
אני מתייעצת עם פאולו שמרגיע אותי ואומר שאני לא סתם פחדנית ושאני לא אעיז ללכת משם. הוא מסביר לי איך אני יכולה ללכת חמש דקות יותר ולהמנע מהמנהרה.
הדרך האלטרנטיבית היא דרך הכיכר של סן פייטרו. ביום יש שם מיליוני תיירים ואי אפשר לזוז, בלילה זה נטוש וכל הפסלים נראים כמו מפלצות ואני מקללת את עצמי שקראתי את כל הספרים של דן בראון כי אני כבר ממש רואה איך האפיפיור עוד שנייה יוצא מהחלון וכולו עולה באש.
זה מספיק לי לפעם אחת ואני סוגרת עם הבוס שאני משתחררת מהעבודה כמה דקות יותר מוקדם כדי שאני אספיק לאוטובוס,
אני שוב מאושרת.


יש עכשיו המון פסטיבלים ברומא – ג'ז, אופרה, קולנוע והיו לי המון תוכניות לחגוג כל ערב אבל כבר אין אוטובוסים, אני חוזרת גמורה מהעבודה ויש לי מספיק חיי לילה בארץ.
אני נהנית בחדר מטלוויזיה איטלקית ומארוחות שחיתות במיטה, שני דברים שלא עשיתי כבר המון שנים ולשם שינוי אני לא מרגישה שאני מפספסת משהו.
בבקרים זה אחרת.
נשבעתי שאני אעשה את זה באיזי, זו בכל זאת גם החופשה שלי ועבדתי כל כך קשה בשנה האחרונה ואני חוזרת לעבודה עוד יותר קשה אבל אני לא מצליחה להתאפק.
הכל כל כך יפה ומפתה ובא לי לראות עוד קרן רחוב ולשבת בעוד מזרקה והתכנון המקורי של לחזור לדירה ולישון שעתיים לפני העבודה הפך לריצה מהירה לאורך העיר, הגעה למקלחת ושוב ריצה לצד השני של העיר, לעבודה.

אני כל כך עייפה שפשוט אי אפשר לתאר את זה, והרכש החדש שולח לי SMSים בסגנון "היי סקסית, תחזרי כבר!" אבל אני חושבת עליו רק כשאני חרמנית והעייפות והלחות והחום גומרים לי את החרמנות.
נראה לי שהוא לא יחזיק עוד הרבה זמן.

ושוב אני הולכת לעבודה ואני עייפה ולא בא לי אבל אז אני מגיעה לשם וכולם מקסימים ואני לומדת דברים שבארץ לא הייתי מצליחה ללמוד בשנה אפילו והמקום כל כך יפה והציוד הוא הטופ שבטופ וכבר אני אחת מהחבר'ה ומסתלבטים גם עליי ולא רק אחד על השני ואני שוב מאושרת.


יש עוד דבר שקצת מבאס – היורו.
הייתי פה פעם אחרונה לפני חמש שנים וחזרתי עם מלתחה חדשה אבל היורו זו תופעה מטורפת והכל יקר בלי שום פרופורציה.
ידעתי שזה לא יהיה טיול של שופינג אבל היו לי שני פרוייקטים:
להביא המון אוכל ולמצוא שמלה חגיגית כי איך שאני חוזרת לארץ יש לי שלוש חתונות, (חברים שלי התחרפנו).
אבל הדברים היפים יקרים ברמות לא אנושיות והשאר זבלה-זבלה-פרעחיאדה-אמיתית וגם, ממש לא זול.
הלכתי ל via del corsoשנחשב לרחוב החנויות במחירים סבירים. בנטון, סטפנל וכל הרשתות המקומיות נמצאות שם אבל הבגדים דוחים שאי אפשר לתאר.
לרגע חלפו בליבי געגועים לקסטרו ואז נתקלתי בזארה-כפרה! כל ישראלית מרגישה שם בבית הרי, אבל גם כאן, מדדתי חמש שמלות שנראו סבירות על המדף ועליי כמו עוגות קצפת וויתרתי.
אחרי כמה ימים הבנתי שכנראה זה לא יקרה והחלטתי לרדת מזה, אני הרי מאושרת אז למה לתת לכסף לקלקל לי את זה?
בסוף נתקלתי במקרה בכמה חנויות מדליקות בקאמפו די פיורי וקניתי לי סנדלים ותיק וצ'יפרתי את עצמי בפינוקים מיותרים לחלוטין ב SEPHORA(תחנת הרכבת טרמיני).
חוץ מזה שאר השופינג מתרכז בלמצוא כמה שיותר גבינות, ממרח כמהין לבן ושחור, צלפים מיניאטורים, מלח אלוהי, גראפה וכיו"ב.




זוגתו של א' מתקשרת לומר שהיא קרועה מגעגועים ושדיכאון נוראי בארץ ושאני צריכה להנות מהאסקפיזם שלי ולא לייסר את עצמי שאני לא שם.
אני מספרת לה כמה שאני נהנית וכמה שאני עייפה. היא משביעה אותי שלמחרת אני לא יוצאת מהבית עד העבודה ורק נחה.
אני מסכימה כי נראה לי שכבר יש לי שברי הליכה והעיניים שלי נראות כמו של נרקומן.
פאולו לעומת זאת הופך להיות משורר כשאני בסביבה ואומר שהעיניים שלי כמו שני שקדים ירוקים.
הבנים נקרעים מצחוק ואומרים לו שהן דומות יותר לדגל איטליה והוא עונה להם שזה בגלל שהם מעבידים אותי יותר מדי קשה.
הוא בוהה בי כל הזמן והבנים מסתלבטים עליי "איזה עיניים!" כל פעם שהוא עובר.
גרושתו משחקת אותה חברה שלי אבל שואלת בפעם המיליון אם אני בטוחה שלא עשיתי ניתוח אף וכשמגיעים לבקר חברים שלהם היא מזמינה אותי לשבת איתם ושואלת אם השמועה שהירושלמיות "נותנות" כי כל יום יכול להיות היום האחרון שלהן, נכונה.

אוי נשים נשים והקנאה הדוחה הזו, מתובלת בקתוליזם אינפנטילי שגורמת לאשה בת חמישים לחשוב במונחים שכאלה... פשטו מצחיק אותי וכל הנבוכים בשולחן מצטרפים לצחוק שלי.
אחר כך הבנים שואלים אותי מה קרה שם ואני מספרת להם, הם אומרים לי לא להתייחס אליה ושהיא סתם מפגרת.
אנחנו ממשיכים לעבוד ושרים שירים וסימונה שואל אותי שוב אם אני בטוחה שאני לא יכולה להשאר לתמיד.
הפעם הוא רציני, זה כבר לא בצחוק.

בתכלס תמיד טוב לי כאן ותמיד הסתדרתי פה ולוק האלמנה הסיציליאנית שלי מאד הולם את הסביבה והעסיסיות שלי מתקבלת בברכה על ידי כל גבר ברחוב, והגברים כאן כל כך יפים...
אני שותה קפה במרפסת ומסתכלת על פועלי הבניין ומזילה ריר, סוף סוף מתגעגעת קצת לרכש החדש והיפה שלי, אולי אני אשמור אותו עוד קצת.

אני לא יודעת, יש לי כל כך הרבה דברים טובים בארץ והשנה האחרונה היתה מוצלחת, המון המון התחלות חדשות, אני צריכה לחשוב על זה.
אני מבטיחה לסימונה שאני אתייחס להצעה ברצינות ומקסימום אני אחזור בעוד שנה, כרגע זו לא אופציה.


הימים טסים להם והסוף הולך ומגיע.
בלילה האחרון אנחנו יוצאים לשתות באיזולה טיברינה ומגניב אותי שאני יושבת על אי באמצע הנהר שבאמצע העיר השוקקת הזו.
אחר כך אנחנו נוסעים לנקודת תצפית ורואים את כל העיר מוארת בלילה. על הקירות של הרחוב שמתחתינו יש גרפיטי ענקיים ובאחד כתוב "אני אוהב אותך עיניים יפות" והם צוחקים שפאולו ידע שנגיע לכאן אז הוא כתב את זה ממש לפני כמה דקות.
אחר כך אני שואלת אותם אם באמת אנשים מבוגרים כאן חושבים במושגים האלה של "נותנות" והם עונים שלצערם כן, ככה זה הקתולים.
אני חושבת מה היה קורה אם הם היו יודעים איך חייתי בשנים האחרונות ואם הייתי מסוגלת לחיות כאן עכשיו כשאני מי שאני ושלמה עם זה.
למחרת אנחנו קובעים לאכול צהריים ואני מספיקה לשתות קפה במרפסת לפני שאני יוצאת ופתאום מכה בי ההשלמה הזאת –
אני אשה! וטוב לי עם זה, אני שלמה ואין לי צורך להיות ילדה יותר או ילדותית ובטח שלא לזחול על ארבע בשביל אף אחד, אני אשה שגברים צריכים להעריך ולאהוב, בטח שלא לחפש בה זיק פדופילי או להשפיל אותה.
אנחנו מטיילים ברחובות רומא ואני מרגישה את כל הנשיות הזו פועמת בי וכל כך טוב לי ואני יודעת שבסופו של דבר יהיה לי הכי טוב בארץ וזה בסדר לחזור.


בשש בבוקר חבר שולח לי הודעה שדפש מוד ביטלו ואני מתבאסת שבגלל זה הרשתי לעצמי לוותר על ההופעה של בילי ג'ואל בקולוסאום בלילה לפני כן ולא ויתרתי על העבודה.
כשאני רואה בטלויזיה איטלקים שרים THIS IS THE TIME TO REMEMBER עם המבטא המצחיק שלהם קצת צובט לי בלב אבל זה עובר תוך דקה, פתאום כלום לא דרמטי/סרט/כבד עליי, הכל שטויות, בכל זאת יש מלחמה בארץ, אני בפרופורציה.

שעתיים בערך אחרי שאני נוחתת בארץ אמא שלי סוחבת אותי למצוא שמלה וכמובן שתוך שתי דקות אני מוצאת שמלה מדהימה ב450 ₪.
בשישי בערב אני עושה ארוחה משפחתית מכל המצרכים שהבאתי וכולם מתמוגגים ומתחזרים.
בדרך הביתה דניאל בקושי נושם אבל סוף סוף אנחנו לבד ובשיחות שלנו כמו של פעם ופתאום הוא אומר לי שמשהו קרה לי השנה, שאני קלילה יותר, שמשהו השתחרר ושדברים טובים קורים לי.


אני לא אומרת לו משהו שרץ לי בראש כבר כמה ימים,
שמחר שלוש שנים לאונס.

אני אחרת, באמת אחרת.
ואני בסדר.
למדתי השנה לעזור לי, לתת לאחרים לעזור לי.
להכיר את החברים שלי יותר טוב ולהנות מהם.
ללמוד מהם ולתת אפילו למשפחה שלי להתקרב יותר ולהכיר אותם כמו שלא הכרתי לפני כן.
אמא שלי החליטה השנה ללמד אותי לפרגן לעצמי ולהבין שמגיע לי וזה מתחיל לעבוד,
סוף סוף הלכתי לטיפול שהייתי הכי זקוקה לו וזה פתר כל כך הרבה מטען ושחרר את כל הכאב.


כבר המון זמן שאני רוצה לעשות לעצמי קעקוע חדש, מזכרת לצלקת שתמיד תהיה איתי, שהפכה אותי למישהי אחרת אבל היום אני שלמה איתה.
התכנון היה לעשות קעקוע של פייזלי שהוא גם סוג של טיפה, מזכרת לדמעה ולכאב שלא ילך אפפעם ואני לומדת לחיות איתו כבר שלוש שנים.
כשטיילתי בשוק של פורטה פורטזה ביום ראשון שעבר ראיתי בחורה עם קעקוע של פרח מאד סימטרי ויפה ופתאום הבנתי – למה דמעה? למה כאב? למה לא להיות אופטימית עד הסוף ולשים מזכרת של פרח?
אני לא זקוקה יותר לכאב בשום צורה כלשהי, אני רוצה לפרוח, וזו המתנה שלי לעצמי ליום השנה הזה,
קעקוע של פרח.

We walked on the beach beside that old hotel
They're tearing it down now
But its just as well
I haven't shown you everything a man can do
So stay with me baby
I've got plans for you

This is the time to remember
Cause it will not last forever
These are the days
To hold on to
Cause we wont
Although well want to
This is the time
But time is gonna change
You've given me the best of you
And now I need the rest of you

Did you know that before you came into my life
It was some kind of miracle that I survived
Some day we will both look back
And have to laugh
We lived through a lifetime
And the aftermath

This is the time to remember
Cause it will not last forever
These are the days
To hold on to
Cause we wont
Although we want to
This is the time
But time is gonna change
I know we've got to move somehow
But I don't want to lose you know

Sometimes its so easy
To let a day
Slip on by
Without even seeing each other at all
But this is the time you'll turn back and so will I
And those will be the days you can never recall

And so we embrace again
Behind the dunes
This beach is cold
On winter afternoons
But holding you close is like holding the summer sun
I'm warm from the memory of days to come

This is the time to remember
Cause it will not last forever
These are the days
To hold on to
But we wont
Although well want to
This is the time
But time is gonna change
You've given me the best of you
But now I need the rest of you