מילים

ביקור

זה היה בן שתיים לארבע, נמתי את תנומת הצהריים הרגילה שלי, כאשר לפתע נשמעה דפיקה בדלת. לא רציתי לקום אבל לא היה מנוס.
"מי מאחורי הדלת?" קראתי, לא הייתה תשובה... קראתי שוב בקול רם יותר... "מי זה?"......
אך גם אז לא הייתה תשובה, קמתי בצעדים שקולים לכיוון הדלת, במסדרון הנורה הבהבה... אני חייב להחליף אותה חשבתי לעצמי, התקדמתי לדלת ושוב קראתי..
"מי זה?", שמעתי לחשושים וחששתי, לא ידעתי מה לעשות? לפתוח, או לא...?????
זו הייתה שאלה הרת גורל, הושטתי את ידי בהיסוס לכיוון הידית, דפיקות ליבי רעמו כתופי יום הדין במסדר צבאי, מה מחכה שם... חשבתי... אבל בכל זאת, לפתוח?

פתחתי.
להפתעתי הרבה עמדה שם משהי מאוד מוכרת, חשבתי לעצמי, מה היא! עושה פה?
התבוננתי בה רבות, אני זוכר, אבל אף פעם לא ידעתי מה להגיד... לבסוף אזרתי אומץ.
"מה שלומך?"
והיא ענתה: "שלומי טוב, ואתה?"
עניתי כמתריס: "לא משהו , אבל עכשיו ממש מצויין."
ובהמשך, עוד אמרתי, "בואי תכנסי"..
היא הפטירה "תודה" , רפה כזה ונכנסה...
צמרמורת קלה עברה בגופי שהיא נכנסה, כעת באור היא נראתה שונה קצת, היופי שלה כבר לא כתמול שלשום... אומנם סימני הגיל נכרים בה, אך היא איננה מבוגרת, אלא אם כן, אבדו לי כמה שנים מחיי.. שאני לא זוכר.. בת צחוק עלתה על פניי, ואז קדרו פניה.
......
היא התיישבה לה על הספה, מפדרת את שערה,
מצעפת אליי מבט ובעניים חודרות שואלת:
"תגיד מה קורה איתך?" , קפאו מילותיי, ומחשבותיי, חדלתי מלחשוב לשניה, מנסה להבין , איפה, ומה, ומי, מה?
היא הייתה ממש שונה, לא כמו שזכרתי, אך התעשתי ואמרתי: "אני פה, בנתיים נח, עד למחר את יודעת , עבודה... ככה זה. לא?"
- מה שגיל יכול לעשות.....
היא שאלה: "אפשר לעשן פה?"
הנהנתי בראשי לכן, והוראתי לכיוון החלון, "בחלון", היא התרוממה מן הספה מכנסי העור נתהדקו אל ירכיה, מזכירות לי את שנים עברו, בדרכה אל החלון שאלה שוב, "אז מה באמת קורה איתך לאחרונה?" ועניתי , "עובד"
"איפה?"
חזרה שאלה חוזרת, "בצבא", עניתי במהרה.. גאה אני בעבודתי. "טוב, יפה." ענתה בעודה מדליה את הסיגריה. תשמע, אמרה בטון רציני.
"אני לא סתם באתי."
"אני צריכה עזרה!."
הופתעתי לרגע, אך לא להרבה זמן, במחשבתי עלתה הסיטואציה הזו.
אחרי הכל , לא כל יום זוכים לביקור של נשים "מפורסמות,, - אז אני זוכר....
אך אתם יודעים מה קורה אם אותם "מפורסמים,,.
"מה הבעיה?" - שאלתי....
"מישהו רודף אותי, לא יודעת מי, אבל זה מפחיד."
"למה פנית אליי?" דיי התרעמתי.
"לא ידעתי למי לפנות כבר."
"משטרה" רמזתי לה.
"התייחסו אליי כמו למשוגעת", כבר ניסתי אמרה בדיכאון.
"טוב תשמעי" אמרתי, אני חושב שפנית לאדם הלא נכון.
(בליבי כבר הפטרתי איזו קללה קטנה)
היא הסתכלה בעיניי, "תגיד שזה לא נכון". לחלוחית קטנה ביצבצה לה בעיניה ,
ליבי קשה לו........................
"לא!" עניתי.
העיניים הנעצמות להן אך, אט אט,
דמעה ירדה על הלחי הסמוק מעט,
מרטיב את עולמי במן מליחות כזאת קשה לעיכול,
ליבי נחמץ בקרבי, רציתי לעזור, אך מה ביכולתי לעשות
התקרבתי...
מושיט ידי לכיוון לחייה ומוחה דמעה.
"די אל תבכי, לא בגללי."
"אין בידי לעזור לך" .היא השפילה מבט, דמעה הרטיבה את רצפה, מרטיבה את עולמי, "רק חשבתי", אמרה, "כנראה לא נכון....."
הרמתי מבטה מן התהום הנפולה שבה, מביט אל עיניה החומות והגדולות השואלות כאילו לדעת מה קורה שם בפנים.
"אני ימצא מה אני יכול לעשות, אני מבטיח"
מה יכולתי לומר, לחשוב, נשים בוכות אסור להן,
לגברים קשה בעולמנו, אזי הן מקשות עלינו.
"תודה", אמרה בהקלה
מחתה את הדמעה הסוררת שעוד המשיכה לזלוג לה הרימה מבט,
"אני הולכת עכשיו",
"מה?" שאלתי במן צעקה , "איך אני אמור לעזור לך, מה עם פרטים?"
"מחר" ועוד הדלת נסגרת.......
חזרתי למיטה, לעולם השינה, מחכה את המחר.