התחלתי לגשש רק לפני כמה חודשים (כמה בעצם?). אני לא יודעת מה היה הטריגר. אולי זה היה הדיכאון, כי שום דבר כבר לא משנה, או דווקא להפך, תחושת ההחמצה שאומרת - אני לא רוצה לעבור את שארית חיי ולתהות איך זה היה יכול להיות.
לקח לי קצת זמן להבין מה הולך בכלוב. עשיתי טעויות של מתחילים - דיברתי בפתיחות עם כל מה שזז, נתתי את מספר הטלפון שלי בלי לחשוב יותר מידי, בקיצור - נתתי אמון באנשים שלא ראויים לו; ובתום תהליך מייגע - פיתחתי שיטות סינון ומיון יעילות למדי (שאלו אותי כיצד!) ופסלתי, ופסלתי, ופסלתי, והתייאשתי - אבל לא לחלוטין.
הפסקתי לחפש, אבל דווקא כשמפסיקים לחפש נוחתות עליך הפתעות. בשלב הזה, כשכבר לא הייתי תמימה ובוטחת, נחת עלי, ככה סתם במקרה, אדם מקסים, אינטליגנטי וסבלני, שעשיתי לו את המוות עד שבטחתי בו, בגלל קודמיו.
בהתחלת הקשר שלנו חשדתי בהכל. הוא בטח סתם אינטרסנט. איכפת לו רק מעצמו. הוא בנאדם נשוי ומשועמם שבסך הכל רוצה לזיין מהצד. אי אפשר להאמין לשום דבר שהוא אומר. נו, כמו כולם. יום אחד, אחרי שבועיים של מסרים ושיחות הוא אמר משהו (תהרגו אותי, לא זוכרת מה זה היה). ופתאום הבנתי, מתוכן דבריו, מטון דיבורו - איכפת לו. זה כל כך לא היה מובן מאליו. הוא יכול היה להגיד הכל, שאני חשובה לו, שהוא דואג לי, שאזהר ואשמור על עצמי - וזאת הוא אכן עשה - אך לא יכולתי לדעת אם לי הוא דואג, או לעצמו.
באותו יום התחלתי להרפות. עדיין דיברתי בקודים.
לפני הסשן הראשון הייתי מבועתת. מה שמצחיק הוא שלא שמת לב. מה שמצחיק עוד יותר הוא שלא הבנת גם כשהסברתי, בדרכי העקלקלות. חזרתי ממנו כשרויה בערפל, ורק כעבור כמה ימים, לאחר שהתפזר, הבנתי עד כמה אני סקרנית. מצאתי ארץ של אפשרויות בלתי מוגבלות - ורציתי עוד.
גם אם יש הרבה הפתעות בחיים, אנחנו עדיין מעצבים את מרבית החוויות שלנו בעצמנו. אבל לתת לאדם אחר את המושכות, לחשוף את עצמך לחלוטין לגחמותיו של אחר, לשכוח לחלוטין משפע האפשרויות והבחירות, לזמן קצר, ולאבד שליטה - זהו אחד מהדברים הנשגבים יותר שמתאפשרים לנו במסגרת חיינו הקצרים על כוכב הלכת הקטנטנן הזה.
אז המשכנו. ואהבתי אותו, אותך, מאד, כאדם בחיי היום יום, כשולט בין דלתיים סגורות.
אך בצד כל הזמן מכרסם החשש, האשם. בהתחלה אפילו חששתי לחזור הביתה אחרי חיבוק או נשיקה, שלא ידבק בי הריח, הטעם. (לפעמים אני שוכחת שחוש הריח שלי קצת יותר מפותח משל אחרים). רוב החששות התפוגגו, אבל שיירי המשקעים יכתימו את תחתית נשמתי עוד זמן רב.
ויש לי עליות וירידות - מי כמוך יודע. אינני יודעת אם הסקרנות חלפה, אם נותרה בי כמיהה למשהו אחר. בינתיים, בין נחשולי החיים שמאיימים להטביע את כולנו, בין הבלבול הבלתי פוסק ואין ספור האפשרויות, אני רוצה מנוחה.
לרגע לא הצטערתי על הרגעים שהיו לנו ולא אצטער. היית חלק חשוב בחיי (לעזאזל, לא סיכמנו שלא תשאיר סימנים?)
אבל באהבה כמו בהימורים, לפעמים צריך לדעת להפסיק כשאתה עדיין ברווח.
אני עדיין עובדת על עניין הקודים, אבל כבר עכשיו ההבדל הוא עצום. אני מקווה שאתה מבין כמה גדולה הייתה תרומתך בנושא, ושאתה מעריך את עצמך, לפחות כמו שאני מעריכה אותך.
ברור לי שתכבד את ההחלטה שלי, אבל אולי יעודד אותך לדעת שכואב לי עכשיו. בשביל זה, בכל זאת, אנחנו כאן.
לפני 15 שנים. 2 במרץ 2009 בשעה 15:27