בגובה העיניים

הוא התיר את החבלים שקשרו לי את הידיים והרגליים, התרווח לידי על המיטה והתחיל לעשות לי ביד.
והנה, כבר, עוד מעט -
"שלא תעזי לגמור בלי לבקש, את זוכרת"?
שיט. שכחתי. טוב נו.
"אני יכולה לגמור"?
"לא, ממש לא ככה", הוא אומר ומחזיר אותי לנקודת האפס, "תבקשי יפה".
ושוב זה מתקרב,
"בבקשה תן לי לגמור".
"תתחנני".
הוא ממשיך, ואני באמת רוצה, ואני באמת מתחננת, והוא באמת מרשה, ואני מרפה...
אני נשארת לשכב, מסדירה נשימה.
"גמרת"? הוא שואל בקול רך.
"כן".
לפני שאני יודעת מה קורה, הוא תופס אותי בשיער, מוריד אותי לרצפה, על הברכיים, מולו.
ונותן לי סטירה בכל הכוח. ועוד אחת. ועוד אחת.
"למה אני מרביץ לך"?
"אני לא יודעת", אני אומרת בשקט, ואז עפה עוד סטירה - אני נרתעת וזוחלת אחורה, והוא מתקרב וממשיך: "למה אני מרביץ לך? הא?" ועוד אחת, ועוד אחת, ועוד שניה אתחיל לדמוע, בעיקר מהכאב. "אני לא יודעת!!!"
עוברות כמה שניות. אני מביטה בו, מנסה לנחש אם הוא רואה שהעיניים שלי לחות. לא רוצה שתראה אותי בוכה. לא כל כך מהר. לא בכזאת קלות.
"לא לימדתי אותך להגיד תודה כשאת גומרת?! עכשיו תתנצלי".
"סליחה".
"ושלא תגרמי לי להכות אותך שוב".