כמה חזק ללחוץ ?
ללחוץ ?
חייבים ללחוץ ?
למה אי אפשר בלי ללחוץ ?
לחץ
הפעלת כח (לאו דוקא מוחשי) על משהו\מישהו
זה בהכרח שלילי ?
קשה לה, אני יודע.
קשה לה מאוד אפילו, אז היא מתנתקת, מתעלמת, כשהקושי צץ אז מנסה לברוח, להדחיק.
אני מבין
אבל אני גם מבין שככה היא לא תתגבר לעולם
ככה תמיד הקושי ישאר בפנים
אפשר להתעלם ממנו, או לפחות לנסות
לפעמים גם מצליחים, שנים היא מצליחה לתמרן, חיה מקושי מבצבץ למשנהו, מתגברת רגעית וממשיכה בחייה
אבל לעולם לא משאירה כלום מאחור, סוחבת על גבה את כל הקשיים, הפחדים והחרדות, הם איתה.
אז אני לוחץ.
גם כשקשה לה, גם כשהיא מנסה להתחמק ולמחות את הקושי, אני לוחץ.
כי אני גם יודע שככה בהתחמקות בלבד, היא אומנם תצליח להתעלם לזמן מה, אבל זה תמיד ישאר בתוכה.
רק אם תתמודד, תעמוד מול הפחדים, תסתכל להם בעיניים, רק כך תוכל לפרק אותם, להשמיד אותם סופית.
אז אני לוחץ.
לוחץ עליה להתמודד, לא לברוח שוב.
והיא נלחצת ומנסה שוב לברוח
ואני מתעצבן, למה היא כל הזמן בורחת, אני כאן, איתה, מוכן לעזור לה להתמודד, למה היא בורחת.
והיא מתוסכלת, לחוצה, רוצה רק לגמור כבר עם כל הלחץ הזה. שהכל יחזור להיות "נורמלי" כמקודם.
אבל מה אני יודע ?
גם אני בעצמי בורח
לי יש את הסיפור שלי, המשא שלי
"אבל זה לא אותו הדבר"
כן, זה מה שאני אומר לעצמי, אבל עד כמה זה נכון ?
אם רק תגידי את זה בקול
אם רק תעצרי פעם לקבל את זה
אם רק תביני שאת יכולה להתגבר על כל זה
את תראי את הכל בצורה אחרת
שניה אחרי שתקבלי ותשלימי עם זה - הכל ירגיש חופשי יותר.
וההתנהגות שלי
זאת הדרך שלי להעביר לך את מה שבתוכי
זה לא קורה כל יום
אולי פעם זה היה קורה יותר, אבל אני באמת משתדל לא לגרום לך להרגיש רע
אולי זאת לא הדרך הנכונה, אולי יש דרך טובה יותר
אבל זאת הדרך היחידה שאני מכיר להעביר לך שזה משגע אותי.
סגרת לי טלפון
סגרת לי מסנג'ר
אבל אני יודע שלא סגרת לי את ליבך
כוכב אחד
איך זה שכוכב אחד מעז.רע
רע מאוד
מנסה לישון אולי כבר מתשע ומשהו, לא נירדם.
מתהפך. מסתובב. עושה רונדלים במיטה.
שום דבר לא עוזר, אם זה היה תלוי בי הייתי קם, אבל קם למה ?
אה. ללמוד, צריך ללמוד, תמיד צריך ללמוד.
מבחן מחר, כנראה שלא אגש, אז עוד מועד ב' עולה על שירטון.
פאק עם זה. מצב אקדמאי לא תקין, לא תקין בתחת שלהם.
לי אין עצבים.
אז שוכבים במיטה.
שוכבים ומנסים להרדם, אולי שם רגוע יותר, פחות מלחיץ
אולי שם לא חייבים לעשות, עושים מה שבא
אבל אני לא מצליח להגיע לשם, לא נירדם.
פסימיסט גדול אני - כמה אור, ככה חושך.
זה עוזר אם כותבים ? אולי, קצת, כשכותבים שטויות זה משחרר כזה
פשוט זורקים מילים, לפעמים גם יוצאים משפטים שלמים, לפעמים זה אשכרה מתחבר למשהו הגיוני
לרוב לא.
אבל לא זה מה שישבור אותי, יש בערך מליון ושבע דברים אחרים שכן
למשל מבחנים
יותר פשוט להתעלם מהם, אבל מסתבר שהם לא באמת נעלמים.
אז לעצום עיניים כבר לא מספיק בגיל שלי, צריך למצוא פטנט טוב יותר.
יום אחד אני אהיה טייס
יום אחד אני אמצא את הדרך לעשות מה שאני רוצה
ו ר ק מה שאני רוצה.
יום אחד
תמיד זה יום אחד
תמיד זה עתיד
כמעט אף פעם לא הווה
והזמן ? הזמן עובר, לזמן אין זמן, הוא ממהר.
רק אני זה שנשאר כאן לבד, מזדקן, לא מנצל, חי מת.
פסימי מדי ?
אני יכול לנסות לספר בדיחה, אולי זה יעלה את המצב רוח
ואולי לא
אז למה להסתבך ? אני פשוט לא אספר.
גם ככה קשה לי להאמין שמישהו יחזיק מעמד עד לשורה הזו
שורה קטנה כזו, נמצאת די בסוף, לא ממש גלויה לעין, גם לא ממש נסתרת
אבל בין סבך השטויות, מי באמת ירצה להגיע אליה ?
לפני שאני אלך ואולי אשאר עוד קצת, זה לא ממש משנה, זה לא שיש לי משהו מעניין לומר, אבל הייתי רוצה לשאול, אולי בכל זאת מישהו ידע
למה ?
אחד ועשרה, שניים עשר (תיקון טעות)
ולמה השעה כל כך חשובה ?
כי שוב הצלחתי לדחות את רעיון הלמידה
לפחות התקשרתי לאמא לומר לה שבת שלום, אני משתדל להיות ילד טוב של אמא, ההורים שלי טוענים שאני ילד טוב, אני לא בטוח. לא נראה לי משום מה.
ילד, נזכרתי בבת בת דודה שלי הקטנה, בת ארבע נדמה לי, מתוקה שבא לי לאכול אותה, אני באמת צריך לבקר את כל הזאטוטים שם. בפעם האחרונה שהייתי אצלהם היא שאלה אותי אם אני ילד או אבא, אמרתי לה למה או או ? אפשר גם וגם, אז היא טענה שאי אפשר. אמרתי לה ללכת לשאול את הדוד שלה (בן דוד שלי, בכלל כל זה התרחש בבית הסבא והסבתא - דודים שלי) אז הקטנטונת ניגשת לדוד ושואלת אותו - אתה ילד ?
בן דוד שלי חייך אליה ואמר לה כן, הילד של אבא שלי.
היא חזרה אלי עם חיוך של מליון דולר.
בכלל היא השתנתה.. פעם היתה שקטה כזו ואחותה הגדולה היתה ההיפר אקטיבית, היום כפי שדודה אחרת אומרת - היא לא סותמת את הפה לרגע המתוקה.
אז מה עניין השעה לזמן.. אה, כן. דחיית עניין הלימודים.
אני צריך לעשות הסבה מקצועית, מסטודנט לאיזה שחקן קולנוע (כל הזמן כוסיות מסביב), או אולי נהג אוטובוס (מסיע כוסיות כל הזמן), או צלם דוגמניות (כל הזמן מצלם כו...)
יש לי שריטה מאוד רצינית בנוגע לנשים יפות. מאוד.
זה לא סתם קטע של "כל גבר רוצה אשה יפה", אצלי זה אובססיה. כאילו, לא.. אובססיה נשמע כמו משהו רע. אני פשוט אוהב דברים יפים, באמת.. הממ מכוניות יפות, בתים יפים, גנים יפים, טירות יפות.. ונשים יפות. יש נשים שהן כמו אלות. אני מתבונן בהן (לצערי לרוב מעל דפי הרשת) ופשוט מוקסם.
אני לא אשקר לומר שהן לא מחרמנות אותי, אבל זה בכלל לא העניין.
יצאתי פעם עם מישהי, כשעוד רק התחלתי לצאת עם בחורות, נו טוב ! הבחורה הראשונה שממש יצאתי איתה.
בעקבות חוסר הניסיון שלי, גם לא ניסיתי לעשות איתה כלום, לא לגעת, לא לנשק. (מי זה שם לוחש בלב טמבל ?!)
היינו יושבים אצלה בחדר על השטיח, בעצם שוכבים כזה.. אחד מול השני, מדברים קצת ובעיקר הייתי נועץ בה מבטים. לא כאלה של חרמנות "יאללה מתי אני הולך להפשיט אותה ??"
מבטים של "איזו יפה היא.." יפה כל כך שעושה מין תחושה נעימה וטובה בגוף.
היא באמת היתה לטעמי, עם גוף מדהים, חזה גדול..
היה פעם קטע מצחיק כשהלכנו בעיר פעם והיא זרקה משפט קצת לא לעניין "אין לי פרופורציה בגוף" הבחורה שעברה על פנינו באותה שניה עשתה מבט של "וואט דה פאק אר יו טוקינג אבוט ??"
אבל מאז חלפו הרבה מים בירדן ומעט מדי נשים במיטה שלי, לא.. אני אנסח מחדש והייתי במעט מיטות של נשים. זהו, יותר טוב.
אם הייתי מליונר.. הממ, נלך על מילארדר ?
הייתי מקיף את עצמי באיזה שתי שומרות ראש יפהפיות כאלו בסגנון של "קיל ביל" (מבחינת מאומנות, יש יפות יותר...)
"למה ? אתה חושב שאתה כל כך יפה ? למה שמישהי כל כך יפה תרצה אותך ?"
למה, כל בחורה יפהפיה מסתובבת עם בחור יפהפה ?
מה זה השאלות האלו ??
נאה, חמוד, אולי קצת שרמנטי, לא.. שרמנטי בעצם לא, אבל מיוחד, לא.. מיוחד נשמע ממש גרוע.. רגע, הממ - מקסים, מקסים נשמע מצויין. זהו.
אז עם קצת קסם וחיוך והרבה הרבה הרבה, הרבה משהו.. אפשר להשיג כל בחורה.
למעשה, מה באמת אנשים רוצים ?
תשומת לב, אהבה, חיבה, מסתורין. הממ גלשתי למה אנשים רוצים..
רגע
זה הולך ככה:
אנשים מחפשים אושר בחיים ואני מדבר כאשר כבר יש להם מה לאכול, לשתות והיכן לישון.
אנשים מחפשים את הדרך להיות מאושרים, כמעט כולם חושבים שאהבה זה מתכון בטוח לאושר, אפילו אני נוטה לחשוב כך. אולי זה מתכון, אבל לפעמים זה נשרף ויוצא שאנחנו סובלים ולא נהנים.
לא, אנשים לא מחפשים אהבה, אנשים מחפשים להיות מאושרים. אהבה היא דרך עבורם להשיג את האושר. אם "אהבה" גורמת להם לסבול, האהבה לא שווה כלום. אז ברור שאין טוב בלי רע ולפעמים קצת סובלים כשאוהבים, לב שנפגע וכו', אני לא מדבר על זה, אני מדבר על מצבים בהם אנו חושבים שאנו מאוהבים ואוהבים ולאורך כל הדרך אנו רק סובלים מאותה אהבה. אם בסה"כ אנו נהנים מאותה אהבה ופה ושם סובלים זה לא נחשב. אבל אהבה שגורמת אך ורק לסבל, ויש רבים שחווים זאת אבל לא מוכנים להפסיק - כי זאת אהבה ! ועל אהבה לא מוותרים בקלות, אז בולשיט.
אהבה לא נועדה לגרום לסבל.
אהבה שגורמת לסבל צריכה להפסק.
אוקיי, אז כיסינו את עניין האושר. אה.. זה כולל גם ילדים, חיים טובים, פרחים יפים באמצע הדרך (או אנשים) ועוד כל מיני דברים שעושים טוב על הלב.
הדבר השני שאנשים רוצים ומחפשים - עניין.
אנשים רוצים עניין בחיים, גירויים.
התרגשות.
מילים שונות לדבר אחד.
סקס גורם להתרגשות, הימורים גורמים להתרגשות, דברים חדשים שאנו קונים גורמים להתרגשות ועוד.
לכן אהבה לא תמיד מספיקה בחיים.
לכן גם כשיש למישהו אהבה והוא הולך לחפש בחוץ.
דעו לכם שחסרה לו ההתרגשות.
אני לא מצדיק אותו חלילה, ממש לא. אני שונא בגידות.
אבל אם תזכרו שבני אדם מחפשים בחיים שני דברים - אושר והתרגשות ותדאגו לספק להם את שני הדברים האלה בצורה בה הם רוצים אותם - אנשים אלה הם שלכם.
כמובן שזו הכללה וכל פרט רוצה דברים במינון קצת שונה (או ממש שונה) אבל לדעתי זה התימצות של מה אנשים רוצים.
ומה אני רוצה לתקופה הקרובה לפחות ? בהקשר הלימודי.. אז הייתי מבקש ישר תואר אם באמת זה היה לעניין לבקש, אבל זה כבר יהיה טו אובוייס, אז הייתי מבקש כח רצון שאוכל לשבת וללמוד כמו שצריך.
אז זובי !
איפה כח רצון ואיפה בטיח.
אני באמת צריך הסבה מקצועית דחוף.
זה חוקי לכתוב פעמיים ביום לבלוג..?
מישהו צריך לפרסם את ספר החוקים לבלוגים, אבל עד אז אני משתולל חופשי.
נגמר איזה קטע טלפוני עם מישהי, כלומר אני גמרתי, פאק, גמרתי תרתי משמע. וזה עשה לי עצוב
ונזכרתי בה שוב והרגשתי מת ורציתי לשמוע את הקול שלה ורציתי להרגיש שוב קרוב כל כך אליה ורציתי אותה ורציתי להפסיק לרצות כל כך הרבה דברים שלא מתגשמים.
הכל אצלי וירטואלי, גם החיים שלי די וירטואליים, המחשב היה מושבת לזמן מה וחשבתי שאני הולך להשתגע
אני מצליח ממש להגעיל את עצמי.
עד שאני מכיר מישהי שמצליחה לגעת בי, ואני בה.
למה זה חייב להיות כל כך מסובך ? למה ?
למה זה לא יכול פשוט להצליח לי לפחות פעם אחת ?
לא מגיע לי ?
אני משתדל להיות בסדר עם אנשים, מנסה להיות בן אדם טוב, נחמד כזה, סימפטי (עד כמה שמצליח) אז למה לא מגיע לי אהבה ?
אהבה
הוא אוהב אותה והיא אותו, זה נחמד, זה נחמד
איזה נחמד ? איפה ?
לא טעמתי אף פעם.
הייתי מת לקבל צילצול ממנה
לשמוע אותה אומרת "היי.. התגעגעתי.. אז לא התאפקתי.."
אבל אני יכול למות וזה לא יקרה.
אז אני פשוט אמות לי לתוך שינה עגומה וזמנית.
אסון
מבחן אסון.
אחרי שעתיים גיליתי שלא התחלתי לכתוב שום תשובה עניינית וזה לא עשה לי להרגע יותר ממה שלא הייתי.
ובשעה וחצי הנותרים הרגשתי כמו שעה וחצי לפני השחרור הגדול. שקלתי לברוח עוד קודם, אך לא היה לי נעים לצאת ככה פתאום באמצע.. עוד יחשבו שסיימתי הכל, בטעות. ואני לא אוהב ליצור רושם מוטעה.
אבל דאגתי לבצע נסיגה כרבע שעה לפני הסוף, הזרם של היוצאים מהמבחן בסוף עושה לי צמרמורות, בעיקר כשאין לי פנים להסתכל על אף אחד אחרי קטסטרופה שכזו.
הביטוי "קפאני שד" בא לידי ביטוי נפלא במבחן הזה. כמו שיתוק כזה שגם אם במצב רגיל הייתי יכול לפתור לפחות חלקית באופן מכובד את המבחן הזה, הרי שעקב מסגרת המבחן, הרגשתי שהמוח שלי כמו ננעל עם אימובילייזר. אפילו עם גרר לא היו מזיזים שם משהו. שונא שונא שונא כשאני עושה לעצמי את זה ! הרי אם הייתי מתרגל כמו שצריך, או לפחות מתרגל בכלל... אז דברים היו זורמים !
גררררררררר שתגמר כבר תקופת הלימודים הנוראית הזו.
לא בנוי ללימודים !
וכמו לא קרה כלום, כאילו אני הכי רגוע בעולם אחרי מבחן שמוציא את החשק להמשיך ולנשום, הגעתי בטעות לאתר החדשות של מסנ, וקראתי כתבה ומשם קפצתי לעוד כתבה ומשם לאחרת ושוב נכנסתי למעגל ללא מוצא הזה. עצבים בכל הגוף, מרגיש כמו לפני התפוצצות.
כל העולם הצבוע מקיא עלינו, מקלל אותנו, "מסביר" כמה אנחנו לא בסדר. ואנחנו שותקים.
כי הרי "מה אנחנו יכולים לעשות מול כל העולם ?"
סיפור ששמעתי כילד ושוב גם כמבוגר. על אב שכינס את כל ילדיו לפני מותו וציווה עליהם להביא לפניו חבילת זרדים מבחוץ.
אחד הילדים רץ מיד למלא את מצוות אביו וחזר עם הזרדים, האב התשוש לקח זרד אחד ושבר אותו בעזרת יד אחת רועדת, אז פנה לחזק שבילדיו וביקש ממנו לאחוז את כל חבילת הזרדים יחדיו ולשוברם.
הבן התאמץ, ניסה בכל הכח, בשתי הידיים וכלום. אף זרד לא נשבר.
אני לא חושב שיש צורך להמשיך את המשל הזה.
כל העולם כולו כולל האשה והפילגש שלו יכולים לקפוץ עד מחר – שרדנו מספיק זמן (כמה אלפי שנים) כאומה. אם נהיה מאוחדים, אנחנו יכולים לעמוד מול כל העולם ביחד.
אבל אם נמשיך ככה עם הפילוג שלנו, עם שנאת האחים שרואים בכל מקום בארץ, אז נכון שבגלל הברית שנכרתה בין האבות לקב"ה אף אחד לא ממש ימחק את עצם קיומנו. אבל אנחנו עלולים לאבד שוב את המדינה שלנו, עלולים שוב להתפזר, עלולים שוב להירדף.
אז אולי נפסיק עם השטויות
אולי נפסיק לדאוג לאחרים ולאותם "מסכנים" אחרים כגון הפלשתינים הסובלים מרעב
אולי נתחיל לדאוג קודם לעצמנו.
לאינטרסים שלנו. שלנו כעם. כעם היהודי.
אני לא מבין, אף אחד לא יודע היסטוריה ? אף אחד מאיתנו לא קרא ספרים ?
כל פעם שהעם שלנו נפל, זה קרה בגלל שיהודי כלשהו הפיל אותנו. תמיד !
זה שהממשל מושחת מבחינה כלכלית זה עוד מילא. אבל שהממשל שלנו רופס כלפי העולם כולו ??
פאק.
נמאס לי מכל החרא הזה.
אנחנו אריה שמתנהג כמו חתול.
"ההומניות" שמראים אנשי השמאל הקיצוני בארץ מוציאה ממני הבעת גועל נפש
יש שמאלנים קיצוניים שמוכנים לשבת עם עראפת עצמו, אדם שאף אחד לא מפקפק בכך שהוא טירוריסט ורוצח. אבל לא יהיו מוכנים לשבת בשום פנים ואופן עם חרדים או מתיישבים.
אנשי "שלום עכשיו" מגוחכים לחלוטין בכך שהם למעשה טוענים שרק הם רוצים שלום.
תגידו לי – ראיתם עוד מדינה בעולם (או לפחות במדינות ערב) שהלהקות הצבאיות שלה שרים שירי שלום.
הכמיהה לשלום היא בעורקינו כעם !
כמיהה לשלום !
אבל שלום שיתן לנו שלווה ואפשרות להתקיים כעם.
שום שלום אחר לא נחשב !
ולכל דבר יש מחיר, גם לשלום.
ויש מחיר שפשוט אי אפשר לשלם.
שיטטטטטטטטטטטטטטטטטטטטטט
שוב אני גולש לפוליטיקה
מחלה אניייייייייייייייייייייייייייייייייייי
די, שותק לעכשיו.
בוקר טוב
אז למרות שמראש החלטתי לא לקרוא תגובות שאני מקבל, הצצתי.. נו מה ? לא בן אדם ?
הצצתי, קראתי והלכתי לחפש מה זה גרפומניה מערבית, אז גרפומניה מערבית לא מצאתי, אבל מה זה גרפומניה דוקא כן "להיטות רבה לכתיבה ספרותית בהעדר כשרון לכך" מסתבר שזו "בעיה" כלל עולמית ולאו דוקא ממוקמת מערבית לאנשהו.
ובכן.. למען האמת לא יצא לי לשוחח אישית עם זה שהמציא את הבלוג הראשון (שמעתי שהביקורת קטלה אותו) ז"ל.
אבל למיטב הבנתי בלוגים נועדו לכלל הציבור ולאו דוקא לברוכי הכשרון שבהם.
בלוגים נועדו לתת לכל פרט מגולשי הרשת את האפשרות לחשוף את אשר על ליבו, הכל בכל מכל, באופן כזה שמצד אחד "כל העולם" יכול לקרוא את שנכתב ומצד שני לאף אחד אין ממש מושג מי כתב.
חוץ מזה שברוב המקרים (מבין המעטים בינתיים) כשאני כותב, דוקא יש לי תחושה של לדבר עם עצמי ולא בהכרח כפניה אל כל העולם למרות שזה הניסוח הכללי שלי.
בוקר באמת, כפי שרמזתי בפתיחה עוד ארבע שעות אני אשב לשולחן בחדר מפחיד ומאיים, דף, עט, מספר סטודנטים נוספים ומאבטח בלתי חמוש שזורק מבטים בוהים לכל הכיוונים.
ואז בא הלחץ הגדול בניסיון לדלות מעט מפירורי הזכרון שרכשתי בקושי במהלך הסמסטר (בקושי, כי שוב לא ממש למדתי ובעצם לא הכנתי את תרגילי הבית) ומהמעט שעוד הצצתי יום יומיים לפני המבחן עצמו. בולשיט.
כמו תמיד ניגש למבחן עם מין אופטימיות מטומטמת של "אולי המזל ישחק לצידי ויתנו שאלות מפגרות במיוחד"
מסתבר שזה אף פעם לא עובד כך.
לפחות רוב הפעמים..
במוסד בו אני לומד הם דואגים באופן קונסיסטנטי לא לעשות שום קשר בין החומר הנלמד לבין המבחן בסוף הסמסטר. והם מצליחים בגדול.
במבחן האחרון קיבלתי 75 וזה בגלל שבמקצוע הזה ירד לי 10% על תרגילי בית ששוב לא הכנתי - אם טמבל, אז טמבל עד הסוף.
לו הייתי רוטשילד.
אז לא היו בעיות של לימודים, לא היו בעיות כלכליות, לא היו בעיות של התמודדיות שונות.
הייתי תופס לי איזה חוף בקיבינימט, מוצא איזו לגונה שקטה.. בחורה או שתיים יפהפיות, צריף עץ וזהו.
ככה איזה חודש חודשיים, אח"כ בונה שם בית כמו שצריך עם טלויזיה, שידורי לוויון, מכונת כביסה, חשמל, מים זורמים וכו'
תוך שנה שנתיים (שלוש) ילדים מתרוצצים מסביב וצועקים "פפה ! פפה !"
אחחח החיים הטובים. כמו בסרטים.
סרטים... איזה עולם מגניב לחיות בו, רק אצלי הסרט שלי סוג ז', בלי עלילה בכלל, אני לא סגור על הבמאי, אבל נראה לי בכלל שהוא סוטה. אולי גם קצת מטורף.
חשבתי ללהק שחקנים מוכרים אבל בעיות תקציב וכו' אופס.. לא אמרתי כלום. הבמאי חשב ללהק שחקנים מוכרים וגו'
אני מתגעגע אליה.
נלך להתקלח
אולי גם לאכול משהו
אולי להציץ במעט אינפורמציה בזמן שנותר
שיהיה לנו בוקר מקסים.
אני מתגעגע
אז מה אם זה הייתי אני שהחליט על הניתוק, זה לא הופך את זה לקל יותר.
מישהי אחרת שוב התקשרה, שוב המשחקי שליטה בטלפון, אני לא טוען שזה לא מהנה ולא מדליק, וכנראה שניפגש מתישהו בקרוב, אבל כשהאפרכסת חוזרת למקומה, בלב ריק.
יש פיזיות ויש רגשות
אותה אחת מיוחדת עושה לי את שניהם.
לענות לטלפון המצלצל ולשמוע את הקול שלה. מרגיש כמו בן חמש כשמזהה את קולה ונמרח לי חיוך מטופש על הפנים בגודל של אבטיח חתוך.
אני והטוטאליות שלי, הכלום או כלום.
ככה שנים חי, חחחחח פתאום אני קולט, זה אשכרה בא לידי ביטוי בכל תחום בחיים שלי - הכל או כלום.
זה יכול להיות נחמד כשאפשר להרשות זאת לעצמינו, לא כשאי אפשר. פאק ! קיבלתי כוויה קודם מהטוסטר, איך אפשר להקליד ככה.. כואב. שונא כאבים.
עדיין לא כתבה כאן כלום, חשבתי אולי תכתוב, אז נכנסתי לבדוק. לבדוק וגם לחרבש כמה שטויות.
עדיין מנסה להבין מה רוצה ואיך רוצה ואיך בדיוק מתכוון להשיג מה שרוצה אם בכלל רוצה.
וואט דה פאק איז טיוטה בכלל ? ומאיפה מוציאים את זה אחרי ששולחים את זה..
מזל ששמרתי מה שכתבתי.
שעה כתבתי ! שלחתי ואז המחשב החליט שצריך לעשות דיבאג לדפדפן.
אז שהמחשב יעשה ת'דיבאג שלו לבד
ואני אלך לישון לבד
ואיש איש אל ביתו ישוב בשלום
לילה.