מילים קטנות

האותיות בתוכי נאספות למילים החופרות להן דרך מתחת לעור.
מצמררות בחיפוש אחר חור קטן, פירצה, סדק, דרכם ניתן יהיה לפרוץ מעבר .
נחבטות בדופן רכה, נהדפות אחורה ומתכרבלות בריח המוכר.
מטפסות בי כמו הצורך לגעת. מגע של מילים, של עיניים, של המון ידיים.
אלפי מילים קטנות וצפופות, זוחלות לי על הלשון, מחפשות את מגע העור החם
המחוספס, בדיוק שם. מחפשות את הריחות.
אני מתגעגעת למילים שלך, שלנו. לדרך בה אתה נוגע.
אני זקוקה ליד החזקה שלך שתדביק לי את הגרון לזין
הלא מוותרת, הלא מתפשרת. שמכניעה את הצורך באויר.
אני מרסנת את המילים, יודעת שאם אתן להן דרור, אלך לאיבוד.
מנסה להתרכז, הנחיריים שואפות את כל ריחות האפשרויות אלי.
זה בוער בי .
אני מחפשת את איבוד השליטה בדיוק כמו שאני מפחדת ממנה.
ורק מכיוון שאתה יודע עד כמה אני שפויה, אני יכולה להעיז לספר על הפחד מפני השגעון.