דף חדש

היא לא נגעה בו מיד.
היא גרמה לו להרגיש שהוא יכול לזוז — ואז לקחה את זה ממנו במבט אחד.
״עצור,״ אמרה.
מילה אחת. לא מורמת. לא מבקשת.
והגוף שלו הקשיב לפני שהראש הספיק.
היא הקיפה אותו לאט, כמו מי שמודדת מרחב ששייך לה. כל צעד שלה היה מדויק, נשלט, נטול היסוס. הוא עמד במרכז — לא כבחירה, אלא כמצב.
״אל תעקוב אחרי,״ הוסיפה.
הוא קפא.
היא ידעה.
רק כשהייתה בטוחה לגמרי שהוא ממתין — לא מצפה, לא יוזם — היא התקרבה. אצבע אחת הרימה את הסנטר שלו, בקושי נוגעת.
״ככה,״ לחשה.
לא כהנחיה. כהכרה.
היא שלטה בזמן.
כמה נשימות.
כמה שניות של שקט.
כמה קרוב מותר לה להיות — וכמה לא.
כל תגובה שלו נרשמה אצלה. כל רעד, כל שינוי בנשימה.
והיא לא מיהרה לתגמל.
שליטה, מבחינתה, הייתה הידיעה שהוא רוצה — והיא מחליטה אם.
״אל תבקש,״ אמרה לבסוף.
״אני רואה הכל גם בלי זה.״
כשהיא סוף־סוף נתנה הוראה לזוז — זה היה מינימלי. צעד אחד. זווית אחת. שינוי קטן שגרם לו להרגיש כאילו העולם כולו הסתובב סביבה.
וכשזה נגמר, לא היה צורך במילים.
היא התרחקה, והמרחב חזר אליו — אבל הוא כבר ידע:
גם אחרי שתצא,
השליטה תישאר אצלו בגוף עוד זמן רב