ואהבת.

https://thecage.co.il/blog/userblog.php?postid=323200&blog_id=52657

יש ביכולתי לרפא את העולם

רק שאני תקוע בשלב ההתחלתי המרגיז הזה של לרפא את עצמי

הדימריפ

הכופה 

יש הרבה מסיחים מסביב

הרבה פתיונות

ALOT OF THINGS TO COVET

הרבה כמיהה כמיהה כמיהה 

סיקליקלית

ואז מוות

משהו חייב להיות נצחי בתוך כל הערימה הזאת

הוא קשור באהבה, את זה אני יודע

חבל שכל כך מעט אני יודע

כל כך הרבה דברים להשיל

סליחה, אולי מישהו פה יודע, היכן נרשמים ללימודי אהבה?

הראשונה שתתן לי לשנוא אותה עד הסוף

תהיה הראשונה שאתן לעצמי לאהוב

מק'{משוייף}: אז מה לדעתך האלטרנטיבה ללהיות הילד הצורח הזה?

*: אני חוששת לענות לך, אתה יודע.
וזה ממש מעצבן ומערער אותי.
2:24
מק'{משוייף}: למה חוששת?

*: אני לא יודעת.
2:26
מק'{משוייף}: רק שתדעי שאני לגמרי מזדהה איתך

*: בציניות?
2:27
מק'{משוייף}: אני חש שאני כל הזמן דופק ת'ראש בקיר עם הרדיפה הזאת

*: אל תרגיש שאתה רודף. בבקשה
זה לא המצב.
בעייני בכל אופן.
בהרגשתי
2:28
מק'{משוייף}: שמתי קטע יוטיוב בבלוג שמתחיל בדיוק במקום בו גארי שנדלינג, זכר צדיק לברכה, מדבר על כל הקטע הזה
וגם נחרט לי בראש קטע שג'ורג' לוקאס מדבר עליו
וכנראה שזו אמת אוניברסלית מרגיזה בפשטותה שאי אפשר לברוח ממנה
2:29
*: אכנס לראות אחרי שהשיר יגמר

מק'{משוייף}: מי שרודף אחר הנרקסיזם והתענוגות ואחרי להיות הילד שכל העיניים עליו נידון לסבל תמידי עם רגעים קצרים מאוד של עונג
2:30
מק'{משוייף}: זה הדארק סייד אוף דה פורס
ומי שנותן, מעניק וחי חיים של אהבה זוכה לשלמות
2:31
מק'{משוייף}: העניין הוא שאין דבר שהתקופה שלנו מלמדת יותר מלחפש להיות הסופרסטאר, הזוכה בארוע הגמר של..

*: כן.

מק'{משוייף}: ובמיוחד אנשים שלא זכו לגדול במשפחה אוהבת

*: אבל כולנו מחפשים את זה, אתה לא יכול לומר שלא. זה צורך בסיסי. כל אחד ברמה ובצורה שונה כנראה.
2:32
מק'{משוייף}: ואולי זה לא צורך בסיסי?

*: אבל זה קיים.
המשפט הזה לא הגיוני.
2:33
מק'{משוייף}: אולי זה אחד מאלף צרכים שבשל התקופה בה אנו חיים והמשפחות מהן צמחנו עקום הובלט יתר על המידה באופן לא פרופורציונלי
כמו כשאתה באוטובוס בטיול שנתי ואי אפשר לעצור ואתה מת להשתין ובטוח שכל העולם גם הוא מת להשתין ושום דבר אחר מלבד זה לא קיים כרגע בעולמך
2:34
*: אתה משהו

מק'{משוייף}: איך אומרת מישהי שאני מכיר
2:35
מק'{משוייף}: כשיהיה לך מספיק מעצמך לא תזדקקלכל אותם דברים
זאת תשוקה שמחפה על העדר סאבסטנס
2:36
מק'{משוייף}: גם להיות באתר הזה לא הכי עוזר

*: אבל תחשוב על זה, אם כולם היו כותבים למגירה? ועושים מוסיקה בין ארבע קירות, ועוד ועוד, כי היו מסופקים ולא היו רוצים הכרה, אז מה היה קורה במצב כזה?

מק'{משוייף}: מצד אחד איפה אם לא פה נמצא אנשים שמבינים את הרעב והפצעים שלנו

*: זה נכון.
2:37
מק'{משוייף}: מצד שני אנחנו כמו מחלקה פסיכיאטרית בה המטופלים יושבים אחד עם השני ופותחים אחד לשני את הפצעים
אני לא אומר שכולם צכריכים לכתוב למגירה

*: זה תיאור יפה לקהילת הכלוב

מק'{משוייף}: מה שמשנה הוא המוטיציה
ב
2:38
*: מוטיבציה למה?

מק'{משוייף}: מוטיבציה ליצור

*: אני תוהה מה ערכה של יצירה בלי הכרה.
2:39
מק'{משוייף}: העניין הוא שכולם רוצים שכל הצעצועים יהיו אצלם ועושה להם טוב שלאחרים אין

*: לא, זה כבר השקפה פסימית על החיים
2:40
מק'{משוייף}: זאת שמפרסמת תמונת תחת מושלם אחת אחרי השניה בבלוג שלה נהנית לא רק מזה שכולם רוצים את התחת הזה אלא גם מכך שלה יש ולאחרות אין
אם לכולן היה תחת מושלםמה היה מייחד אותה
הצעקות של כולן היו באותה עוצמה ואף אחד לא היה שומע אותה
חוץ מזה שאף אחד כבר לא היה כל כך מתרגש מתחת מושלם
2:41
מק'{משוייף}: ובאשר למה שכתבת
ערכה של יצירה נמדד ביכולת רוממותה את הרוח האנושית הכללית
את המטען התרבותי הכולל שמעצב את כולנו
2:42
*: שזה אומר שהיא חייבת להגיע לכדי הכרה

מק'{משוייף}: אם תסתכלי למעלה תראי שלא שללתי את אלמנט ההכרה
אלא את המוטיבציה להכרה
והייתי מחליף את המילה הכרה במילה שיתוף
2:43
*: אוקיי.

מק'{משוייף}: בויתור על האגו אנחנו מתעלים לקיום יותר גבוה וחכם

*: נכון, אבל מי באמת מצליח.
2:44
מק'{משוייף}: אם אדם בוחר ליצור לא בשביל ההכרה בו אלא למען התרומה שלו לחוויה הכללית הוא כבר במקום גבוה יותר ולדעתי גפ ערך היצירה שלו ישתבח בהתאם
צריך להוציא את השדה הסמנטי המקיף הצלחה מהמשוואה
2:45
מק'{משוייף}: תסתכלי על זה כך
גם ה"מוצלחים" ביותר מכל בחינה שהיא זכו בלוטו של הגנטיקה
2:46
*: גנטיקה? איך זה קשור?

מק'{משוייף}: בין אם זאת דוגמנית עם נתונים פיזיים מופלאים, פיזיקאי מחונן או סופר
כך שעל מה בדיוק לאדם להתגאות
2:47
מק'{משוייף}: על כך שזכה למתנה מאלוהים\היקום\הכאוס?
אבל אם מבטלים את הגאווה והתחרות כולם מרוויחים
2:48
מק'{משוייף}: אחד מייצר שיר שמרגש רבים עד דמעות ונותן אותו לכולם
אחר בונה להם בתים
2:49
מק'{משוייף}: אפשר לקרוא לזה קץ הקפיטליזם של הצומי

*: ליצור למען האחר.
כן.
2:50
מק'{משוייף}: כשאת יוצרת לא מתוך מקום של איך יקבלו את זה ןאיך ארוויח מזה כתוצאה מכך זה עוד יותר משביח את התוצאה
2:51
מק'{משוייף}: זה יותר טהור
זה מה שזה
את לא עורכת את זה בהתאם לאיך שזה יתקבל
את לא עוד זמר מזרחי שמחפש לייצר להיט לעונת החתונות המתקרבת
2:52
מק'{משוייף}: את פשוט מבטאת את האמת הטהורה שלך ברגע
משוחררת מהדאגה שך איך זה יתקבל
2:53
*: ואז באמת משהו גדול נוצר.

מק'{משוייף}: לא בהכרח

*: במה זה תלוי עוד?

מק'{משוייף}: אבל באמת משהו אמיתי נוצר
2:54
*: כן נו.

מק'{משוייף}: סמנטיקה היא קריטית פה
השאיפה לגדולה היא עוד כלוב זהב
2:55
מק'{משוייף}: הבעיה בבסיס של הכל היא שאין מספיק אהבת אמת שם בחוץ שכולנו נוכל להתחלק בה
2:56
מק'{משוייף}: אבל האשמה כולה בנו
כי למרות שהתחרות האינסופית הזאת מועכת אותנו כמו מגף ענק אנחנו בוחרים לחזור אליה שוב ושוב כמו אל מערכת יחסים סאדומזוכיסטית
2:57
מק'{משוייף}: הבעיה היא שאנחנו לא כל כך מכירים משהו אחר
2:58
מק'{משוייף}: וגם כשסוף סוף יש לנו אותה אנחנו שומרים עליה טוב טוב במסגרת הזוגית שלנו או מקסימום בתא המשפחתי הגרעיני
2:59
*: יש כאלו שחולקים ומנסים ללמוד.
ללמד.

מק'{משוייף}: וזה הגיוני כמו הלמשיך לשמור על מסגרת של מדינות לאום שפעם בבפעם נלחמות אחת בשנייה
ולהעריץ את הלאום שלך בקנאות עיוורת של אוהד כדורגל
3:02
מק'{משוייף}: הכל יכל להסתכם מטאפורית בהבדל בין גמירה נשית לגברית
3:03
מק'{משוייף}: כשגבר גומר הכל נפסק ברגע אחד והוא רק מחפש לישון\למות וכל המטרה - אותה גמירה, מרגישה חלולה פתאום, נטולת כל מה שהושקע בה לפני
ואילו אצל אישה זאת רק נקודת מקפצה לגמירה נוספת מחוזקת באנרגיות שנצברו בגמירות הקודמות

*: (:
3:05
מק'{משוייף}: לילה טוב