קצת עצוב. קצת בודד.
קצת אימפוטנציה תעסוקתית.
הדחף הוא בעיקר לישון.
לא ממש רע לי וזה הודות לפרוזאק כנראה.
אבל עבר כבר שבוע מהפיטורים. ויש בי חלקים שנלחמים. החלק השאפתני הדוחף. החלק שמושך להסתגר. לא לעשות. אולי מפחד.
וכשאנשים קובעים לעשות איתי משהו ומבטלים אני כועס. ושמח כי אני יכול להשאר בבית כמו שחלק חזק מאוד בי רוצה.
ואני חושב שזה כעס שהוא השלכה של הכעס שלי על החלק בעצמי.
ויש פחד. של עוד פעם לחזור אחורה. אבל יש חלק חדש ואופטימי. שכל פעם נלחם ביאוש ועוצר אותו בהתחלתו.
אני רוצה לדעת איך לאהוב את עצמי באמת ובתמים מבפנים. אני רוצה ספרים על זה. אני רוצה את סוגי הטיפול המתאימים ביותר.
סתם פסיכולוג מרגיש לי סובב סביב המטרה. אבל לא מספיק נוגע.
אני רוצה ללמוד איך לאהוב אחרים באמת ובתמים. ולא לרצות להכאיב ולפגוע. ולא לראות אהשים כמאיימים. כאויבים.
אני רוצה להבין איך מגרדים את השכבה הסרטנית הזאת. ולהפרד ממנה. לא עוד.
אני רוצה לנתק מעצמי את עלוקות האנרגיה הרגשית והמנטאלית המונעות ממני להגשים את עצמי.
משאירות אותי בבית כשחלקים אחרים שלי רוצים לצאת ולעשות ולהשיג.
אני רוצה ללמוד להנות מהדרך ללהשיג.
לא רק דרך סבל.
כי זה מרוקן. הסבל הזה. גם אחרי כל מה שמשיגים. מה שבאמת הגיוני להשיג לפני הכל זה את היכולת להשיג בלי לסבול ולהתרוקן.
אני רוצה למצוא את הדרכים לקום בבוקר בכיף ולהסתער ברעבתנות עולצת על החיים. תוך כדי מגורים נוחים ונעימים בקליפה הפיזית שלי.
אני רוצה לבצע קצת קריסטליזציה ולהתייצב.
לפני 15 שנים. 17 במאי 2009 בשעה 21:05
