כנראה שיש משהו בילדות מרוצפת בסבל. בבגרות שאחר כך עם מוזיקת הרקע של האפטר שוקס שמגבש ליהלום נפש של אנשים מסוימים. מחבר טוב לב ומתיקות מאחורי עיניים של ילד עצוב.
ואולי כולנו היינו כאלה כבר מראש. בפוטנציאל הגנטי. ואולי לא.
אולי דווקא הההורות הבורגנית הנורמלית הייתה מקהה אותנו.
אני מפריח נשיקה מוחשית לכל הילדים העצובים באשר הם. אנחנו יכולים לצאת מזה.
אנחנו יכולים להפוך את הסבל לאלפים של ספרים שאפשר ללמוד מהם בתוך הקופסה שלנו.
אנחנו צריכים להתאגד ולחבק ולשקף את עצמנו אחד לשני. גם כשאנחנו המפלצות הקטנות שבאו עלינו לכלותנו.
ושמחה ואהבה, ובעיקר אהבת אדם, אבל בעצם אהבה לכמה שיותר פיסות מהעולם, וכיף הן צרור המפתחות שלנו. הם הדיסק און קי לקחת לכל מקום וסיטואציה.
ביום שישי הייתי שמח ואוהב. אבל הרגשתי ראש חובט בתקרת זכוכית רגשית של עוצמות פושרות שלא מתקרבות לסבל ולרע העוטפים.
אבל זה ייפרץ. חייבים להאמין, חייבים להלחם, חייבים לחפש ולמצוא את האנשים שיכולים לעזור בזה.
חייבים לעצמנו.
החיים הם באמת מתנה בסופו של דבר.
לבזבז אותה. לא לפתוח בכלל את העטיפה שנראית לפעמים כל כך פשוטה ולא מושכת. זה עוול.
אולי אכתוב בהמשך על הדרכים לפתוח את המתנה.
לפני 15 שנים. 31 במאי 2009 בשעה 18:36
