ואהבת.

את מקסימה. שנינו יודעים שאת מקסימה. כן, כן, גם כשאת בתוך המחילות האינסופיות המזוכיסטיות שלך.

אבל יש לי זירו טולרנס למשחקי פאסיב-אגרסיב. את אומרת שאת רוצה ללכת אני לא ארדוף אחרייך. אני אנקה את החיים שלי כמה שיותר מדרכים עקלקלות שכאלה.
את רוצה להשאר ולדבר אני מוכן לדבר על הכל עד הסוף. מעולם לא ברחתי משיחה קשה. אבל אני לא אתדלק משחקי פאסיב אגרסיב של אף אחד.
ולא משנה לי שהגעת אלי עם האוטו.

את חושבת שאת צודקת תיאבקי כמו גבר על צדקתך. תוכיחי לי שטעיתי. את רוצה מישהו שירדוף אחרייך וכשהוא לא רודף תצעקי עליו בחצי אירוניה מודעת שאני אמור לרדוף אחרייך עכשיו - תחפשי מישהו אחר.
וזה גם מחובתו של המתארח להיות נחמד, לא רק של המארח. כולל לבנותיו של המארח. גם אם הן ילדות של חינוך מיוחד.
ואני לא אסבול הערות נבזיות על דיוויד. גם אם היא כלבה. אני אוהב אותה ממעמקי ליבי. וזה מרגיש לי חרא כל פעם שמישהו מנסה בכוח להוריד אותה לרמה של משהו שאפשר לדרגו מתחת לרמת בני האדם.
אני מחוייב להגן עליה. אני מרגיש חרא אם אני נכנע ואני לא. גם אם זה רק מילולית ואנרגטית.
היא הייתה נותנת את החיים שלה להגן עלי. קצת מבחיל שלא אעשה בשבילה מעט מזה חזרה.

ובכל זאת. עם כל השטויות והכל. וכל ההלעזות שזרקת לעברי ועמדתי בהן באומץ חינני מבלי להגיב.
אנחנו נשאר חברים. כי אני עדיין רוצה אותך לידי בחיי. אנחנו פשוט צריכים ללמוד איך אנחנו לא זורקים את החרא שלנו אחד על השנייה. איך אנחנו לא מנמיכים אחד את השנייה כשלשני ממש יותר טוב מאיתנו. איך אנחנו גורמים אחד לשניה להרגיש טוב במחיצתנו גם כשאנחנו לבד.