ואהבת.

טאפי.
הכוחות הכי גדולים שלך והמעצורים הכי גדולים שלך הם בהגנות ובאגו.
אחד הקולות שאני נתפס אליהם כשאני מצבע טעות טיפשית זה את. כל כךמבריקה שם בתבונתך.
אבל לא צומחים באמת בלי טעויות טיפשיות. בלי המרווח הענק הזה לעצמך לטעות.
לא לומדים.
אפשר כל החיים להיות משקיף מצוין מהצד וככה לספוג את האנרגיה שלך, אבל זה חסר.
לחיות, ולפעמים לדפוק ת'ראש בקיר ולהשפיל את עצמך בדיעבד, כי אתה אנושי. זאת הדרך לחיות ולחוות ולתבונה מלאה באמת.

פגשתי כמה פעמים אנשים שהכרתי בילדותי ובנערותי. חלקם השתנו לבלי היכר. ועוד בתחומים שאני הייתי בטוח תמיד שאני כל כך חזק בהם. שהיתרון שלי עליהם בו - אי אפשר אפילו להתחיל לחשוב על אפילו תחילת צמצום הפער.
ובמפגש - בום!

ומה הוביל לצמצום הפער ואולי אף עקיפתי? יפה שאת שואלת. את רואה?! את מתקדמת.
החיים. הלחיות. הלתנסות. הלהצמיח עוד ועוד קלאסטרים של נוירונים שפשוט אי אפשר לעשות כשאתה ספון וצפון בתוך עצמך בבית.

אני ואת - אנחנו ילדי האינדיגו. פוטנציאל מתפוצץ מתחולל בינינו. רקד לו שם בפנים מרגע ילדותנו.
אבל בלי אומץ. בלי להעז על החיים ולהתנפץ עיהם כל פעם מחדש. אנחנו נשארים זקנה עם חתולים עם זיכרון עמום לפוטנציאל וליופי שהיו לה פעם.

את רוצה להיות זקנה עם חתולים?
אני כבר לא שם.