את כנראה לא באמת רוצה איזה אבא לילדים שלך.
את רוצה מישהו שיכאיב לך. שיהרוס בך.
את בזה למי שטוב אלייך, כנראה. כי את מפחדת. פליין אנד סימפל.
זה בטוח ישמע יהיר. אבל עם השנים. עם הזמן שמזדחל ועוזר לי לאהוב עוד טיפה מעצמי להבין שבאמת אין מי שמתקרב אלי. שהקסם והטוב שבי מחוויר כל דבר בויסיניטי. אני פשוט לא מבין את הבלתי ניתנות להשגה.
מילא הסתומות הכוסיות שרק מחפשות יופי אימפקבל וכסף וסממנים של הצלחה. שגם זה יהיה לי, אבל שויין.
אבל אלה שיש בהן את התבונה - הן פשוט פחדניות אושר.
והגיע הזמן, שאפסיק להמשך אליהן. מתוך דפוס שמגן על עצמי מאפשרות להתאהב ולהקשר ולהפגע. כי כל פעם שמשהו מתחיל זה באמת מרגיש כתלות איומה ומסוכנת באופן קריטי.
והיא תהיה בריאה וחזקה ובטוחה בעצמה. באופן שלא ניתן לערער.
ומשם אני אל מד את הביטחון שלי שלא יהיה ניתן לערער.
ולא היהיה יותר משחק של כובש נכבש ומושג לא מושג ורוצה לא רוצה.
וכל בוקר יהיה לקום ולהסתכל ולהודות על האושר העצום הזה.
והיא תהיה חזקה מוסרית.
בלי שום בגידה ובלי שום שקר.
אני חושב שאני אניח את כל אלה שלא הצלחתי להשיג מאחורי. זה מרדף חסר טעם. שגם לא יוכיח כלום.
אני לא צריך לחפש אותן פגועות מדי.
אני כבר לא שם.
אני מתקדם בצעדי ענק אל עבר הרצון לחיות. אני מתפתח באמת. גדל. מגשים שאיפות קטנות. עושה. מבצע.
אני כבר לא שם. מיציתי.
ואולי אני צריך קבוצת השתייכות חדשה. כי פעם פחדתי מהמשיגים. שנאתי את העושים. קינאתי ברוצים לחיות.
והיום אני מתחיל להיות שם. בתחושה שמתחזקת והולכת לאותנטיות.
ועם החשבון נפש הכתיבתי הזה עכשיו אני מבין שאין לי מה לכעוס על אלה הרוצים להשאר מאחור. שישארו מאחור. הם העונש הגדול ביותר לעצמם. הטיפשים האלה.
שלא תופסים עד כמה הם שורפים מתנה רבת חדרים וקליידוסקופיה של טעמים בעולם הזה.
רגע של אנליטיקה - והורג אותי שאנשים לא מבינים את התרשים הפשוט הזה.
נניח לרגע שהעולם הוא באמת כמו שאנחנו תופסים אותו.
ניתנת לנו מתנה שהיא החיים.
אבל היא כמו כפיס עץ משובח שצריך לגלף ממנו משהו נהדר.
היא לא מגיעה מוכנה.
עכשיו כשמסתכלים על זה מלמעלה. בכללי. ואולי זה שטחי וכללי מדי. אבל בסופו של דבר. עם כל רעשי הרקע האמת טמונה באמת בקווי הברזל הקשיחים הכלליים האלה.
אם ניתנת לאדם האופציה לעשות משהו עם החיים האלה. לחוש מהעולם הזה, לבלוע, להריח, לטעום, לזיין, להרגיש, לתקוע את הזין עמוק בכדור הארץ ולקרוע לו ת'תחת עד שהוא גומר כמו היקום עצמו.
ואם ניתנת לו האופציה לקבל שלולית יאוש וסחלה שתהיה לו הבית.
למה בכלל צריך להיות ספק מזוין במה לבחור?
ושאפחד לא יזיין לי ת'שכל שזה קשה. אני הייתי שם. הייתי בהכל.
ובא לי לבעוט בראש בכל אלה שדוחים עזרה מתוך האגו המטומטם שלהם. מתוך הפחד המטומטם שלהם. הם מפחדים למות כשהם חיים בתוך המוות המזדחל עצמו.
אפשר לאהוב בעולם הזה. אהבה עצומה שמפרקת אותך מבפנים. אפשר לזיין ולהתחבר למישהו ברמות של אוח. לפחות ככה כתוב בספרים.
אפשר לקלף את קליפות הבצל הרקובות ולשחרר את עצמך לבן אדם חווה וגדל.
ולהשאיר שביל חרוך מאחוריך כששני טורים של להבות קטנות נמוכות מעטר אותו כמו מאחורי הדלוריאן בבחזרה לעתיד.
וממה בעצם מפחדים המפחדים?
מסבל חדש.
כי בסבל ישן ומוכר וחמים הם כבר גרים.
אתם חושבים שאתם חכמים?
אתם מוכרים לעצמכם שאתם מבהיקים ביגונכם?
שהבלוג שאתם כותבים על הסחלה הוא הוא שינפץ את העולם?
תשכחו מזה.
אתם טיפשים.
התבונה הבסיסית של אורגניזם צריכה להיות איך למנוע מעצמו כמה שיותר סבל. כל סוג של סבל.
וכל אסי דיין ד-לע-שמטע כזה הוא גאון מיוסר. הוא סתם מוכשר מאוד באיזשהו תחום מסויים. בין אם זה כתיבה, שנינות, כתיבה שנונה או נתינת עצות לאחרים. כן כן, הגוסס מייעץ לחולה.
אתם חכמים גדולים? תעזרו לעצמכם. במקום לראות את אלה שלא לוקחים את העצות שלכם עוקפים אתכם באבו אבוע בכביש 6 של האושר. של החיים.
אתם מקנאים בילדות האהבלות שמפזזות בבלוג טי וי? תהיו הילדות האהבלות האלה.
אני שומע עודפם מישהו מזיין ת'מוח עם הקלישאה העתיקה של אין שכל אין דאגות אני חונק אותו. או שופך עליו מים. או צורב אותו. מלבורו אדום.
אושר ענק יכול לבוא רק מתבונה ענקית.
זאת חוכמה אמיתית.
כי כמה פשוט כמה נכון - הדבר לעשות הוא לעשות עצמך מאושר.
ומי שמוכר לעצמו לוקשים ששווה יותר להשאר תקוע באיזשהו מצב מחורבן מזיין לעצמו ת'שכל. אנאלית.
שמחה מביאה אנרגיות.
השתחררות מדפוסים רגשיים מחורבנים משחררת אנרגיות שהולכות סתם לאיבוד.
אדם משוחרר ומאושר הוא אדם חזק.
הוא זה שיוכל לעמוד במצבים הכי קשים ולשלוט במצב.
מתוך ביטחון. מתוך כוח.והוא רואה באמת את המציאות במלואה. לא אלה שכדי להרים ידיים פיתחו תפיסת עולם של כולם\חארות\כולם זונות\את כולם אפשר לקנות בכסף\האנושות היא אגואיסטית ורעה ומחורבנת.
האנושות היא פסיפס.
לראות את הפסיפס במלוא התגלותו זה הכוח האמיתי.
שליטה עצמית רגשית היא הכוח האמיתי.
שליטת התבונה שמכוונת את הרגש אל האושר היא הכוח האמיתי.
ואתם שלא מכוונים לשם אתם עדיין פחדנים וטיפשים.
אל תעזו למכור לעצמכם משהו אחר.
ואנחנו הרצים נזיין את החיים כשאתם יושבים בצד האחר מסתכלים עלינו ונותנים לריקבון לאונן לכם כי אין לכם אפילו כוח לעשות את זה לבד.
ובתכלס, אין ממה לפחד. לא מכשלונות, לא מהשפלות, לא מכלום.
דבר ראשון מחר תמיד יום חדש.
דבר שני, רק מה שאתם חושבים על עצמכם MATTERS. כל מי שהוא עבד לדעותיהם של אחרים הוא כמו מלצר מסכן באולם אירועים שמתרוצץ בין דודה נרגנת אחת למשנתה.
יש לפחד רק ממה שיכול פיזית לסכן את החיים. או לגרום לפגיעה בריאותית. לאיבוד איבר כלשהו.
כל השאר - יש לעבוד עליו יומם וליל באמצעות משפטים שמזכירים לך שיש להתייחס אל דברים כאל התנסות ולא כמבחן.
שההרגשה הנוראה ביותר עוברת.
שהקולות שמשפדים אותנו מבפנים עוברים גם כן. עד כמה שהם כביכול נותנים לנו את ההרגשה שרק בידיהם האמת המרה והמחודדת.
FUCK EVERYTHING. אתה שקורא את זה, את שקוראת את זה - מחר תפנו לאדם שיכול לעזור לכם לקלף את הקליפות הרקובות.
כל יום שעובר נשרף ולא ישוב.
בתור מי שנפל כל כך הרבה וכבר האמין שכל אחד יכול לצאת מכל דבר רק לא הוא. ושראה את אלה שעוקפים אותו בסיבוב אני אומר לכם - הכל אפשרי.
צריך רק להמשיך ולחפש.
בתוך עצמכם, אולי אותו הקול שמייעץ כל כך טוב לאחרים (לי אישית הוא התחיל לייעץ מצוין לאחרונה).
ואולי בין 6 מיליארד ומשהו האנשים שעל הכוכב הזה.
לוותר - זאת הבחירה הלא רציונלית. ביותר.
לפני 15 שנים. 16 ביוני 2009 בשעה 23:10
