בשפה העממית, המושג "מנת דופמין" הפך למילה נרדפת לעונג, סיפוק או הנאה מיידית (כמו אחרי לייק באינסטגרם או אכילת שוקולד). אבל מבחינה נוירולוגית, מי שאומר את זה מבלבל בין הציפייה לתגמול לבין התגמול עצמו .
הנה התיקון המדעי המדויק למה שקורה שם באמת:
1. דופמין הוא "החשק", לא "התענוג"
הדופמין במוח שלך לא עולה כשאתה מקבל את הלייק או אוכל את השוקולד, אלא ברגע שאתה רואה את ההתראה על המסך, או מריח את השוקולד . דופמין הוא הכימיקל שמניע אותך לפעולה. הוא אומר למוח: "הנה משהו טוב, תרדוף אחריו!". ברגע שהשגת את הדבר, רמות הדופמין למעשה צונחות.
2. מה הם באמת קיבלו? (הכימיקלים של העונג)
כשאנשים חווים את תחושת הסיפוק או הרגיעה שהם חיפשו, המוח שלהם לא מוצף בדופמין, אלא בכימיקלים אחרים לגמרי :
אנדורפינים ואופיאודים אנדוגניים: אלו החומרים שמייצרים את תחושת ה"היי", העונג הפיזי והסיפוק האמיתי .
סרוטונין: הכימיקל שאחראי על תחושת רווחה (Well-being), שביעות רצון ורוגע ארוך טווח.
3. דוגמה מעולם הרשתות החברתיות
הדופמין: זה ה"גרד" והדחף שגורם לך להושיט את היד לטלפון ולפתוח את האפליקציה (הציפייה לראות אם יש משהו חדש).
העונג (אופיאודים): זו תחושת הסיפוק הרגעית כשאתה רואה שמישהו הגיב לך.
למה הטעות הזו נפוצה כל כך?
הסיבה היא שהמנגנונים האלו עובדים בשרשרת מהירה מאוד. הדופמין (הציפייה) מפעיל מיד לאחר מכן את מערכת העונג (האופיאודים). מכיוון שהם קורים כמעט יחד, הציבור הרחב והתקשורת הדביקו את תחושת ה"פרס" לדופמין, למרות שהוא רק הגזר שמותח את החמור קדימה.