ואהבת.

החיים הם פיענוח של קוד ארוך מורכב ממיחיארדי פריטים.
וזה מרגיש שזה אף פעם לא יגמר.
במיוחד בחודשים האחרונים שלי, בתקופת הצמיחה האמיתית שלי אני מגיע למלא תובנות קטנות כגדולות.
משהו בתוך הראש שלי מתרוצץ תמידית. יושב ושוקד. כמו משכיל זקן. ביסודיות ובאנליטיות.
והכל נארג. והכל מתחבר אט אט. יחד עם פחד שהתובנות הולכות לאיבוד.
וכשמתגלעת סתירה יש תחושה לא נעימה בבטן.
ותתכן הכחשה והדחקה. אבל לרוב לא לאורך זמן.
וזה אחד הדברים שאני אוהב בעצמי. הספקנות הארוגה בשאיפה תמידית ליושר פנימי.

כי לשקר שם זה לקשקש על מפת העולם שאתה מנסה לייצר.

המציאות חזקה יותר מכל אדם. מי שממהר להכיר בכך זוכה ביתרון על שאר האנשים.
הוא נעזר בתמונה הכי ברורה של המציאות כדי לעצב אותה כמה שתיתן לו. כדי להניע אנשים אחרים.
כדי להשתמש בחוקים ובסכמות שמצא.

יש עוד דרך ארוכה לפני. יש עוד טונות לנקות.
אבל זה מתקדם.
זה מצריך אזכורים תמידיים למשפטים שנלחמים בקולות הרעים שבפנים. זה מצריך מלחמה יומיומית בכל הגועל בפנים מהרגע שאני קם.
אבל זה מתקדם.
זה קצת משתחרר גם. אני קצת משתחרר גם. אני לומד לשחרר.

אני לומד לשוב ולהזכיר לעצמי שהסטנדרטים היחידים שעלי לעמוד בהם הם שלי עצמי.
אני לא תלוי באישור של אף אחד מחוץ לעצמי. או לפחות לא צריך להיות.

גם פחדי הנטישה שלי לא ירחיקו אותי מעצמי. אני אני. וכל עוד אני משתדל לשמור את הרעל בפנים, לא לפגוע מותר לי להיות מה שאני רוצה ובא לי באותו הרגע.

אני לא חייב דבר לאיש. ואיש לא חייב לי. אנחנו משוחררים. כל נתינה שלא מגיעה מחופש היא לא בריאה.

אנחנו חייבים רק לילדים אותם אנחנו בוחרים להביא לעולם הזה.
כל השאר זה מתנות מרצון.