ואהבת.

אני יוצא לטיול בוקר עם דיוויד והאוויר מתקרב בקרירותו ונינוחותו למה שנעים.

זה בטח יחזיק רק לשבועיים אבל יש בזה משהו מעודד.

אין לי מושג מה בדיוק גרם למרה השחורה האחרונה. יש רק הרבה סברות.
אולי עכשיו אני קרוב מאי פעם לזכות במדליה היוקרתית ההיא על מפעל חיים לסבל חסר פשר.

אני קם ואני נעשה מודע לכל רגשות האשם והחרדות והפחדים שמקיפים אותי מהשניה שאני קם.

סכיזופרנים שומעים קולות.
גם אני שומע קולות. והם אומרים לי, גם אם בשקט כמה אני לא בסדר. כמה אני לא מה שאפשר לנוח והרגע איתו ולהשיג שקט. האדם המושלם שם בסוף.

אני לא מצליח לחדור את המיברנה השמנונית של הרגלים תודעתיים שליליים. גם אחרים לא.
אני לא יודע אם אני רוצה שתקופת העליה הבאה תהיה כל כך עוצמתית, כל כך מנסה להתרחק מהלמטה.
אני רוצה איחוי. אני רוצה כמה שיותר אחיזה בקרקע. אני רוצה כמה שפחות מבטים על המוזר הזה שנואם במגאלומנית.
אני רוצה אמת.

ההתעללות הבלתי נפסקת שלי בעצמי היא לא האמת. למרות שהיא מרגישה כמו ה-מציאות מאין כמוה.
גם לא הנאומים מלאי האנרגיה המנופחת שמנסים להתרחק כמה שיותר מקורבן הנפילה שבור הרגל.

שקט. הגיון. קבלות עשיה אמיתית. אהבה לעצמי ולבריות. שמחה קלילה וממלאת. סיפוק פשוט ואמיתי. חיבור בין יכולות לאידיאלים לתחושת שליחות אמיתית. אהבה ונתינה וקבלה.
זה מה שאני רוצה הפעם.
חיבור בין כל חלקיי.
חיבור הגיוני ושקט.