לפני 15 שנים. 25 בספטמבר 2009 בשעה 17:28
כל פעם שיש לי הצצה ככה מעל למים, יש לי איזה מליון תובנות ורעיונות מצוינים בראש.
אני אוהב את השקט היחסי הזה שמגיע עם תחושת נעימות ואהבה ייחודית לאנשים.
כמו שאני רואה את הכיעור שרע אני פתאום רואה בכל אחד יופי ייחודי שאחרים לא רואים.
בא לי לחבק את כולם. להתכוונן אליהם. כמו שאני כל כך יודע. למצוא מה שהם צריכים ולעשות להם כל כך טוב. טוב מיוחד של מישהו שממלא את הפערים בתוכך שהרגשת במעומעם שהם קיימים אבל רק כשבאו ומילאו לך אותם אתה יודע להכיר אותם ולקרוא להם בשם.
אני יכול לעשות את זה. ולפעמים, בדיוק כמו שאני יודע איך למצוא איך לפגוע, בניגוד לעם הפולני ממנו אני נוצר אני יודע איך להייטיב. איך בדיוק להשלים את מה שלא יודעים מספיק שחסר.
אני יכול לעשות הרבה טוב בעולם הזה. אני צריך קודם שיהיה לי טוב ב(תוך) עצמי.
