מצד אחד אני עדיין מאוהב בברצלונה ורוצה שהיא תיקח כל תואר אפשרי השנה. היא מייצגת כל כך הרבה דברים יפים בעיני. במיוחד הרעיון המופלא של לפרסם בפעם הראשונה בתולדות המועדון על חזית החולצה את יוניצ"ף. ובמקום לקבל כסף על הפרסומת לשלם לארגון מליון דולר.
גם אם זה גימיק יחצ"ני גאוני זה אחלה גימיק. כן ירבו.
הדבר היחיד שמפריע לי זה הלאומנות הקטלונית שהולכת עם המועדון.
מצד שני אני בעד לתת לכולם מדינה - לצ'צניה, לקוסובו, לטיבט, אפילו לפתח תקוה.
טוב, את פתח תקוה להרוס, לבנות מחדש ואז להקים שם מדינה.
אבל ככה זה, אף אחת לא מושלמת.
אבל אחרי שצפיתי בפיורנטינה יש לי קראש קטן, עם המסי החדש המונטנגרי שלה. עם הרוח הנהדרת שבקבוצה, שהיא כל כך אנטי-תזה לכדורגל האיטלקי שהלוואי שיקרה בון חיובי כזה דאולי ישנה את מסורת הכדורגל שלהם מהיסוד. כמו שקרה בגרמניה.
ויש גם את מוטו המסכן, שחייב עכשיו 15 מליון יורו לצ'לסי ואיבד את עולמו.
זה יהיה בבחינת אגדה מופלאה אם הוא יסייע לפיורנטינה לזכות בתואר אלופת אירופה אם איזה שער ניצחון דרמטי.
רק צריך לראות שהם ממשיכים באותה דרך. ושזאת לא הייתה מעידה איטלקית חד פעמית.
אבל שוב, ברצלונה...
ככה זה, בכדורגל אני לא יכול ליישם את תאוריות הפולי-אמורי שלי.
(פולי-אמורפי)
לפני 14 שנים. 2 באוקטובר 2009 בשעה 1:11