את צודקת. כמו הרבה פעמים כשאת שקולה ורגועה.
אני באמת צריך להתמקד באחת. לא להתפזר על רבים ורבות, כי זה פיזור ביצים מלבב.
הבעיה היא שכל כך מפתה להתפשר, לשקר קצת, קצת לא לומר את האמת הממתינה על קצה הלשון.
בשביל סיפוקים רגעיים. בשביל ניחוח של סיפוקים רגעיים. רובם המכריע ממילא לא מתממש.
בשביל הבועות הממסטלות שניה לפני שהן שוב מתפוקקות ומשאירות אותי ריק.
הבעיה היא למצוא את זו שתיראה כמו שעושה לי בבטן. שתהיה חזקה כמו שאני צריך. שאוכל באמת לומר לה הכל. כולל הכי שחורים. שתהיה כל כך דומה לי. אנד ד'ן סאם. ת'ינג.
אז מה אני אמור לעשות בינתיים? לחכות סתם? להרגיש את הצרכים המבעבעים או להדחיק אותם?
לומר לכל אחת שלא מתאימה למודל האחת את כל האמת ישר על ההתחלה? להיות פרגמטי ולא לומר מה שלא צריך ולנסות פשוט לשמור שלא תתפתחנה ציפיות שתפגענה?
אצל כולם זה מסובך כל כך וכל כך תמידית?
מה עושים כלל האנשים עם כל הצורך הזה באהבה. ועם הצורך במין שיכול בקלות להתחבר אצל האחר עם הצורך באהבה ואז להחריב ולהסריח הכל.
מה עושים האנשים ההגונים?
זה קשה לסחוב את זה. אני לא רוצה להדחיק את הצורך הזה ולחזור להרגיש שטוח.
אבל זה כאילו שאין פתרון טוב. הכל מסריח. או להיות אמיץ ללא תכלית ולשמור על הגחלת הרעבה או להשתטח, ואז ממילא הכל בינוני מינוס ולא ראוי. לא ראוי לי.
פה כולם דפוקים ודפוקות. בג'יי דייט כולן כבשים. ולפעמים גם כבשות. ולך תסביר להן על דיכאון וסאדו.
לפני 15 שנים. 4 באוקטובר 2009 בשעה 8:50
