יש בזה מעט צדקנות אבל שולט צריך להיות משרת ציבור (אם הוא פוליגמי), משרת ציבור של אחד\ת.
CIVIL SERVANT
בעצם... הוא יכול להשתמש. זה גם סוג של שליטה. גם לי בא להשתמש באנשים לצרכיי. אבל יציק לי אם לא אעניק להם משהו חזרה. משהו שיקדם אותם אלפי מילין קדימה. אולי אפילו ירפא אותם מהצורך לשרת כדי לקבל ולידיטציה.
בתכלס, הצידוק היחיד שלי להשתמש באדם מסוים הוא למען טובת הרבה יותר אנשים.
בפועל, בא לי קצת להשתמש.
אבל נורא נצץ לי פתאום הקו הישיר ל- CIVIL SERVANT.
במיוחד ה-HUMBLE הנובע ממנו. האצילות האמיתית. ההפך הגמור להיבריס. שמגיע בדיוק באותן סיטואציות.
קצת קשה לי לדמיין את הסיפוק מזה מהקרביים. כמו תמיד ביותר טוב שלי - יותר מהראש.
כמו שקשה לי לדמיין את הסיפוק מזיון של אהבה, שעל פניו מרגיש לי מהקרביים משעמם. ללא מתח. ללא שבירה ואיסורים. וייסורים.
מהראש אני שואף לשם. מהשכל.
אבל אני חושב על זה. והתשובה שמצליחה לקפוץ לי היא שהסיפוק במקום ההוא של ויתור על האגו הוא חדוות הנתינה הבלתי נגמרת. זה להרגיש טוב כשלאחרים טוב. זה להיות שמח על היכולות שניתנו לך להיטיב עם אנשים בעוצמות אדירות אבל לא להיות גאה בזה.
גאווה היא דודוטפזית. היא חסרת תוחלת. היא מכלה את עצמה. היא מתרוקנת. היא נזקקת.
שמחה ואהבה בונות. הן צבירה מתמשכת, גדלה וגדלה. הן לא מאבדות מתוך עצמן.
(אני כותב את הדברים מתוך מודלים שאני רואה בראש, הרבה פחות מתוך נסיון, אז אולי משם יגיעו אי-דיוקים)
אולי אני לא צריך להיות חרד מכך שאני לא מרגיש מהקרביים את כל החיובי. שאני דווקא נמשך לשחור כרגע.
אולי אני לא צריך לפחד. לנסות דברים מתוך השכל לשמה אבל לא מהרגשתה. ולקחת מנטאל נוטס.
החרדה ממניפולציות שאני עושה על עצמי ועל אחרים כדי לשוות לעצמי מראה טוב היא מוגזמת.
אולי היא גם סוג של פינוק, סוג של מניפולציה לא מודעת כדי להמשיך בהתמכרויות מעכבות.
זה טוב שמתווספים אנשים להראות לי דברים שאני עוד לא יודע. זה טוב שיש בי את ה- HUMILITY להתמסר ולנסות ולבדוק וללמוד.
זה לא עושה אותי חלש. זה לא עושה אותי טיפש. זה עושה אותי אדם ככל האדם שלא כל הידע האנושי מצוי בידיו. והדרך הכי טובה ללמוד היא להסיר את ההגנות ולהיות הכי אמיתי עם עצמך.
לפני 15 שנים. 5 באוקטובר 2009 בשעה 16:07
