אני מבין עכשיו שזה חזק ממני. לא בשליטתי.
סערות מצבי הרוח. אולי אני דווקא כן זקוק לשינוי תרופתי.
אני מרגיש שוני גדול מדי בין המהויות שאני גולש ביניהן.
זה מפחיד. זה אבוד.
אני יודע שרוב הזמן הקיום הוא סבל בשבילי. ובגלל זה אני בוחר לא לצאת אל העולם. אני מרגיש אותו. בבטן, בגוף, במוח הריגשי שם. בגלל זה אני בוחר לישון ולברוח.
אני סובל. למדתי להכיר אותו. למדתי להנות מזוכיסטית ממנו. למדתי לשכוח מקיומו ולקרוא לעצמי עצלן.
אני מלא שאיפות ותקוות וחלומות לפעמים, אבל שניה אחרי זה אני כעוס או חסר אנרגיה או מגעיל לי ובשניה הכל מתפוגג.
אני בני אדם שונים. אני לא מפוצל אישיות כי אני זוכר אותם. כי אני מרגיש בשליטה ובמודעות בכל מצב. אבל אני מרגיש ניתוקיות ענקית ביניהם. לכל אחד יש את המיינדסט והרגש והתשוקות שלו והתפיסות שלו לגבי עצמי. לגבי דברים.
אני לא אדם שלם אני כפיסי עץ.
אני חסר שליטה בזה.
נבעטתי בידי זה מספיק פעמים בראש כדי להודות בזה. אני חסר שליטה בזה. זה גדול ממני.
ואני לא יכול להחליט החלטות משמעותיות עם זה. אני לא יכול לבנות עם זה. אני לא יכול לרוץ מרתון עם זה. בקושי 2000.
אני מפורד. ואולי כולם כאלה. אבל הנפילות מגיעות אליהם בתדירות נמוכה. רוב הזמן יש להם דמות אחת דומיננטית לה הם קוראים 'אני'. ואצלי זה רכבת הרים בלתי נגמרת. אבל איכשהו היא לרוב יורדת.
אולי היא פשוט נוסעת בנמוך רק חותכת לצדדים של הנמוך. הצידה. בנמוך.
לפני 15 שנים. 16 באוקטובר 2009 בשעה 20:32
