אני לא רוצה להשמע מתבכיין, אבל לצאת מהבית זה סבל. בשבילי.
במיוחד ביום חם. כל המהות הגאונית שלי סובבת סביב עד כמה אני מסריח. עד כמה אני השמנתי.
(94 קילו נמדדו היום. טרילילי) עד כמה אני מכוער ומזיע ומסריח ואיפה המראה הבאה שצריך להתחמק ממבט בה.
ודווקא הבטתי באופן ממושך היום באוטובוס במראה וזה לא היה כל כך רע כמו שהרגיש לי ובאופן פתטי זה ניחם אותי ושינה לי את העולם.
כן, אפילו הנוירוזות שלי נשיות ולא הרואיות.
הלכתי למרכז של הקשב וריכוז היום. מעין נחמה פורתא. אתה אולי שונא את עצמך והחיים הם סבל מתמשך שהבריחה היחידה ממנו היא שינה, אבל אתה בורדר ליין גאון בזכירת רצפי ספרות אחורה.
יופידו
אחרי המטלות הקוגנטיביות הנמדדות בזמן שכל אחד בעולם המערבי זכה לחוות בעונג בל יתואר מספר פעמים בחייו הגיע שלב שאלון ארבע התשובות המודד רגש.
ומה אני אגיד לכם, מצאו את היום לשאול את השאלות האלה.
"האם אתה שונא את עצמך?" "האם אתה מרגיש מכוער" ועוד ועוד ועוד. כאילו בחרו את השאלון הזה ספציפית מתוך קלסר עבה למראה הפנים שלי. אבל בפנים שלי לא כל כך רואים. חלק נכבד מהאינטיליגנציה הבודר ליין גאונית שלי מתרכז סביב להראות בסביבות הרגיל.
לפחות על הבדיחות היוצרות מגע וחיבור ויתרתי. גם לרגש החרא מגיע כבוד ואותנטיות מתמשכת במקום המסמוס שמלמדים אותנו לעשות כדי שלכולם יהיה נחמד ובינוני ויופי טופי.
הכל תכליתי בעולם הזה. וניכור מנומס זה הכי תכליתי. אז תענה על "מה שלומך?" בבסדר תמידי.
כי רק תיצור מבוכה. כי אף אחד לא יאסוף אותך אליו ויטפל בך מעתה ועד עולם.
כולם עסוקים תמיד. לכל אחד יש את החיים שלו. אתה רוצה התמסרות ללא תנאי? תפתח שעון וקח 50 דקות. הגעת עם פנקס הצ'קים שלך היום?
אפילו פנטזיית נחמה בדרך הבייתה לא היה לי. הם לא מוכרים שוקולד פאי במקדנולדס.
כל כך רציתי משהו בצקי עם שוקולד בתוכו שיגיע על המקום.
אפילו תפופאי משום מה הם לא עושים בסניף הזה. בפעם השלישית שהיא הרצתה לי על גלידה הזעם שבי רצה לטגן אותה לביג מק. א ורי ביג מק.
לא יודע, אין סוף לסיפור, ולא פואנטה.
לפני 15 שנים. 18 באוקטובר 2009 בשעה 21:02
