ואהבת.

אני רוצה מישהי שארצה שתשאר גם שניה אחרי שאני גומר.

ולא מלא נעים לי ואני חייב וזה מנומס כי אנו בני תרבות ולפני שניה הזדיינו.
כי אני רוצה.

ואני חושב שזה לא חוכמה. לא חוש הומור מחודד.

זה הרוך שיתעורר בי למראיה. לריחה. לטעמה.

זה הרצון הזה להיות מתחת לשפתיים. החלק הפנימי שלהן. לעבור עם הלשון על השיניים.
בלי מגעיל לא מגעיל. חיבה-אהבה כזאת.

אני רוצה לבכות. אני מוכן לבכות.
אני רוצה להרגיש. אני מוכן להרגיש.

אני מוכן לנסות את השליטה שבונה הזאת. שהיא עצומה אלפי מונים מההריסה.

אני לא יודע אם אגיע למקום של הנמאס מהמגעיל.
לא יודע אם זה עובד אותו הדבר על כל בני האדם.
זה נשמע מצוין בתיאוריה.
לי פשוט אף פעם לא נמאס.




החרמנות מפריעה לי. היא מושכת אותי לדברים הכי זמינים, הכי הרסניים, הכי ג'אנק פודיים.
אבל בלעדיה אין ממש אנרגיית חיים. יש אולי חרמנות ללישון.