ואהבת.

משהו בפנים חנוק ותקוע. הנטיה הטבעית שלי היא לשאת עיני החוצה ולחפש מאין יבוא עזרי. אני נוזף בעצמי על כך שאני לא מוותר על מה שנתפש עכשיו כהתמכרות ישנה.

אני עוד לא יודע היכן נמתח הקו בין להתמך באופן בריא ולרצות לקבל מעט חום אנושי ועידוד לבין לסמא את עצמי עם הפנטזיות על גאולה חיצונית. באופן אירוני אני צריך מישהו בחוץ שיגדיר לי אותו.

אני גם לא יודע איפה המרווח הלגיטימי של לדחות קצת פעולות נחוצות להתקדמות כדי לחשוב עליהן לבין להתחמק ולברוח מהן ולהשאר עוד טיפה בקיפאון החמים הזה.

מצד שני - דווקא יותר שקט לי בשבועות האחרונים. וכשיותר שקט יש יותר מרחב רגשי ושכלי להתחבר לעצמך ולהרגיש מאוזן ומחובר. כאילו המקום של החיבור לעצמך, ההבנה את עצמך והשליטה בעצמך מחליק חזרה אל תוך המקום שלו כמו מפתח משומן אל חור המנעול הייחודי שלו.

אני רוצה יותר טוב. אני מכור לפחות טוב אך מוכר. אני אולי מפחד מהיותר טוב.

אני צריך לחשוב איך עושים את הצעד הבא. אני צריך קצת חום אנושי ותחושה שאוהבים ומעריכים אותי. טהורה כזאת. של אנשים חדשים יחסית. שעוד לא הספיקה להתלכלך בפרצי השליליות הקטנים אך נצברים של הקשרים שלי עם אנשים.