יום אחד אני אמצא אותך.
ונגלה אחד את הבלוגים של השניה. כמו שתי תלמידות חטיבת ביניים מאותה כיתה עם בלוגים בישרא.
ונגמע פרט אחר פרט. כל בדל אום ובורג. ואני אתמלא רעב חקרני ולא ארשה לך לזוז מקירבתי כדי שתוכלי לענות לי על כל שאלה קטנה. כדי להשביע את הצורך האובססיבי שלי לדעת הכל.
ואת תקראי את הישנים יותר. אלא שלא עבדו בתהום נשיית טכנולוגיית המידע.
ואני אבוז לכל מה שאצליח להביא את עצמי לקרוא ואת תגידי לא, זה יפהפה. ותראי את היופי שבי שכל כך הרבה שנים ניסיתי לגרום לו לההפך לנראה לעולם.
ונדבר על הפוסט הזה. עם קפיצות בין זמנים ומציאות וכתיבה ודמיון ושאיפות והתגשמות. כמו תמונה בתוך תמונה בתוך תמונה לאינסוף. עם תיבול של מונחי תפיסה ופילוסופיה יבשה.
ואני לא אקח קונצרטה או ריטאלין אז. בכוונה. כדי להיות מפוזר וקופצני ומבריק בהתפרצות של התלהבות מוח נעורים.
ולא תפגרי אחרי לרגע. ותרגיעי את תחושות האיום והלא-ראוי שארגיש כשארגיש שאני מפגר.
ונעייף את עצמנו. ונעשה אהבה. ונעשה כעס. ונעשה סאדיזם ומזוכיזם.ורוע. וכאב. וגלגולי קורבן למקרבן לקורבן. ונעשה דמעות.
ולא יהיו עוד סודות. לא עוד. ונגמור.
ולא תברחי ממני אחרי שתראי את כל המפלצות כמו שאפחד. ולא תברחי עם אהבתי המלאה כמו שאפחד.
ויפתח עידן חדש. עידן של עשיה זורמת. כי אנחנו POWER-COUPLE. זוג-כוח.
לפני 14 שנים. 16 בינואר 2010 בשעה 0:22
