ואהבת.

מנצל עכשיו את הפיצ'רים המדהימים של הזהב החדש.
מוסיף אותך לרשימת קשר.
בדרך מציץ באתרים שלך.
אני רואה הרבה יופי שאו שלא הייתי בנוי להכיל בזמנו. לתפוס.
אולי כי איימו עלי יכולות הכתיבה המתחכמת שלך. או כי לא הייתי מספיק חכם כמו עכשיו. או כי התעסקתי בדברים אחרים. אולי יותר בעצמי מעכשיו. עד כמה שזה לא נשמע סביר, איש-עם-ראש-בתוך-התחת-שלצמו-שאני-עדיין.

רואה את הכותבים לך בספר האורחים. נו, הוספת עוד סלב. לא יודע אם את מודה בזה לעצמך אבל זה כובש אותך.
רואה עוד כאלה שהיית מאוהבת בהם עד כלות לפני מאה ומשהו ימים. מוכנה לעשות הכל בשבילם. חוץ לצאת מהבית.
רואה את התמונה של הילדה ששלחתי לך. איך לא ראיתי אז כמה מקסים הפכת בעזרת גרפיקה תמונה אחת. כמה זה לא פייר שאת משתמשת ככה בלי רשות בתמונות לא שלך.
אבל תמיד היה לך קצת מוסר כפול. כמו אז כשנתת לו לקרוא את כל התכתובות שלנו. "כי כל מה ששלי שלו" אמרת. או משהו כזה. אבל שכחת לחשוב על זה שיש שם גם משהו שלי. אבל קיבלתי את זה. תמיד היה משהו מאוד חזק בדעת שלך. בקונטרקסט מקסים לנשיות העדינה והדקיקה שלך.
אבל אני סולח, כי זה לא ממש משנה. חוקי הפרטיות והנהלים האובססיבים של לבקש רשות וכאלה. באמת שיופי היצירה שעשית מזה עולה על זה. וגם עושה לי טוב לראות פתאום משהו שקשור אלי אצלך.

ואת יודעת מה, את כן כותבת טוב. תמיד כיווצתי את היכולת שלך בתפיסתי. אולי כי ראיתי את המילים כאחד היתרונות שלי עלייך. כי בלי נצחונות ולהיות יותר טוב במשהו אני לא ראוי לך.
ואת אוהבת את המחולות הנרקסיסטיים סביבך.
נחילי זכרים מוצלחים יותר ופחות סוגדים לך. באלה שאת מוצאת טובים ומתבלטים מן הכלל את מתאהבת.
זאת גם הטרגדיה שלך. כי זה ממשיך לספק לך סיפוק של צרכים שמשאירים אותך בבית. את צריכה להיות רעבה כדי לפרוץ את הכלא שלך, אין אפס.

אני עדיין משתעשע במחשבה שנהיה ביחד יום אחד. מענין אותי אם במחבן המציאות באפרוריות וסירחון היום יום אתאהב בך. אם את לא עוד פוסטר על הקיר מימי התיכון.