ואהבת.

איך כמעט כל סשן איתך את מוציאה אותי מלא הרמוניה נעימה לעולם.
עם התחושה שאוכל לרפא כל מה שאגע בו. לתת לאנשים את הטוב שהם זקוקים לו. בתבונה שאין לאחר.

שמש זורחת בי. עולה ויורדת כמתבקש.
שמש. סוף סוף לומדת לחמם מבפנים. להעניק לי, עם עצמי, בעזרת עצמי, אנרגיה שקטה שיהיה אפשר לבנות איתה. כי היא קוביית האנרגיה של הרובוטריקים הנכונה. לא התחליפים של מאמני ההתעמלות הסובייטים.
שמש. שמש. שמש. לא ישתיקו אותך עוד הרבה זמן.
ואני משתיק. אני לומד לדעת את זה. לא אף אחד אחר. אני נותן לזה להתרחש. בכוחי לשנות. כשאדע יותר רגשית איך.

שמש זורחת לאיטה. לראשונה בחיי אני מתענג קצת על השמש. היא לא רק איום של חוסר שקט ועומס וחוסר נוח וזיעה. ההיא שם למעלה בחוץ של הטבע.

היא מחממת ומפשירה אותי. מפשירה אותי לראות שיש עולם טוב בחוץ. שיש אנשים של טוב ושמחה.
שמש שמש שמש. זורחת ליאטה מתוכי. ואני משחק בה עכשיו. מלטף אותה כחימר וצובט ומעצב. כמו שביקשת.

זוהי השמש שתשמש אותי. הופס, עוד משחק מילים מבריק ושנון.
הכל מחוויר לעומת החיוך של הקול שלך והמלחמה העדינה שלך בקולות ההרס שבי.
התחושות שלנו הן גולם. הן תוהו ובוהו שלובש צורה בהתאם למציאותה אובייקטיבית שכביכול ניטחת עלינו.
היא שם לפני. היא הפירוש לכל האטומים האובייקטיביים של העולם.
לכן אף אחד לא חזק מאיתנו. זה פשוט פונקציה של זמן עד שאנחנו לומדים להפעיל את המכונה המשוכללת והמתישה שאנחנו - בני האדם לכדי משהו שיפיק לעצמו אושר. כי לדבר הכי מסובך הזה בעולם אין אפילו התחלה של מדריך הפעלה. אם היה אחד כזה מוצלח כולם היו שם מזמן.

האמת הבלתי ניתנת להבסה היא האהבה. והרוך.
מי שמרגיש אותם באמת יוכל להרס שבכל הפיתויים האחרים. שתמיד באים על חשבון משהו.


שמש שמש שמש. לאהוב. להתחבר לאחיך בני האדם באמת. לזכור ריגשית מה חשוב באמת.
לגדל כל כך חזק ועצום את האהבה עד שלפיתוי שבהרס ובארס ישכחו מאחור.
בלקיחה. בגזילה. בלגרום כאב. גם אם בעקיפין.

יש לי מחשב ריגשי בבטן. יש לי שמש בבטן. אני נלחם ללמוד להפעיל אותם. אני נלחם בשואה.
אולי ללמוד ממנה זה דווקא לבחור באמונה השניה. שיש שמש בעולם הזה. ולעשות הכל שדווקא היא תנצח.

אני מרגיש ניצני מערבולות של רגש בפנים. אני עדיין מפחד לשחרר אותם מפחד מההרס שביכולתם לזרוע ולהנחית. אבל אני חזק מספיק כדי להשלים עם הבלבול הקיומי של טוב ורע בעולם שלי. במקום לבחור בזרועות המנחמות של הרע.
אני הולך לאט לאט, דוחף בכתפי בולדרים של סבל, אבל כמו שאמרתי לך - לפחות לסבל הזה יש משמעות ותכלית. הוא לא סבל של הנצחת הסבל.