ואהבת.

חשוב לדעת לתת לעצמך לומר "אני לא יודע".

אנחנו מתקשים עם חוסר הידיעה. אנחנו מפחדים ממנה.
במיוחד בעולם כמו שלנו, עמוס גירויים ונראטיבים. כשהכול פוסט. אין יותר דוגמות מוחלטות. אין יותר אמת פשוטה ויציבה.

חשוב להכיל את הלא יודע. לא להתכחש לו. לתת לו את הזמן שלו. אחרת אנחנו מגיבים בתוקפנות וכופים על אחרים ועל עצמנו תשובה ברורה ומיידית. או בצד הפאסיבי, מתמלאים חרדה ומפחדים.

כשמסננים את כל הלא נכון וחשוב, כמו תמיד נשאר האינטלקט הטהור. THE SIMPLE REASON.

וזה מתקשר לזה שמותר לנו לטעות. מותר לנו לטעות בדרך לתשובה.
צריך אורך רוח. צריך ניתוק מהאגו וההשפעה הכל כל חזקה שיש לבלבול ואי ידיעה על הדימוי העצמי שלנו. על הדרך בה אנחנו תופסים את עצמנו.
וזה קשה במיוחד לספרינטר חרד כמוני.
אבל הרבה דברים הם תהליך. ולצערי המוח שלנו לא מסוגל להתמודד עם כמויות המידע הנובעים מעולם בעל אינסוף נראטיבים.

אבל מה שבטוח בכל הענין הזה הוא חשיבות הסבלנות. אורך הרוח. השקט שמגיע עם שליטה יציבה ברגש שבהמצאותו התשובות נהיות ברורות.
הרבה מהמשאבים המנטאליים שלנו מבוזבזים על הלופים הרגשיים המכאיבים שלנו.
לכן הבנתי. שכדי להגיע לתשובות שבסופו של דבר מקורן באינטלקט ובהגיון, אני צריך לעבוד על הרגש. על שליטה בו ותמרון למצב מאוזן ושקט. כי כשאני שם, ממילא מחכה לי כלי רב עוצמה עם יכולת חישובית מדהימה שיהיו לו את התשובות.

אז זה לזנוח קצת את מציאת הפיתרון דרך האינטלקט, כדי להגיע אליו מאוחר יותר עם מיינד רגוע שלא מפריע וזורק מסיחים שמזהמים את השכל הטהור ומבלבלים את התהליך.