ואהבת.

כותרת היום: אני גיבור של סבל (רק של סבל עדיין), דיבור רק בהרמת אצבע וכנראה שאני כבר מתוייג כליצן הכיתה.

הדאחקות הן כפייתיות ולמרות שהן מצחיקות הן לא ממלאות ולא באמת משנות את התחושה שאנשים לא סובלים אותי בגלל שאני כל הזמן מדבר, למרות שהמציאות מראה לי כל הזמן להפך. לא מסוגל לקבל את ההוכחות החיוביות. צריך למצוא למה.
צריך למצוא תחליף לאובססיה הדחקאית.
צריך ללמוד להקשיב בלי רק לחכות שהשני יסיים ולשמוע את עצמי מדבר. זה כמעט בלתי נסבל חוסר השקט בפנים, זה באמת גיהנום. אפילו פיזי.

הלילה לישון כמו בן אדם, לא כמו טמבל.