ואהבת.

אני מותש

היום הזה חטפתי עוד בום

בום טוב כמו כל הבומים במכינה

אבל המועקה יושבת בפנים

וכל הזמן המחשבות מתרוצצות: "אני מוותר לעצמי?" "אני מכור לתחושות האלה?" "כן לתת לזה מקום?" "להלחם ולמלא ת'ראש במחשבות חיוביות?"

והספק העצמי כל הזמן מחכך ידיים, מחכה להזדמנויות, מזדחל כמו נחש

ואתה תקבל פידבקים מדהימים מפה עד הודעה חדשה. אנשים יעריצו אותך. יודו לך מקרב לב. יאמרו לך שנגעת בהם בעוצמות הקרדינליות אליהן אתה כל כך מתאווה.
ועדין. זה כל כך קשה. גם עם כל הצלחה הכל כל כך מעייף וכל כך מתיש וכל כך מלחמה. ואתה עדיין לא מרגיש בבטן שאתה רוצה להסתער על החיים האלה ולטרוף אותם. רק בראש.
ואתה מבולבל מכל כך הרבה גישות לחיים שאתה דג מאנשים אחרים. ואתה רוצה לפרוק את כל הגוש הענק הזה בפנים. ולא יודע איך. בלי לעבור על איזשהו חוק כלשהו.

וחוקים חברתיים של גבריות מטופשת מונעים ממך כל הזמן להיות מי שאתה מרגיש.
ואתה כל הזמן שואל את עצמך "האם אני מתבכיין ולא עושה תכלס כלום ונהנה מזה?" ומרגיש שכן כשכל העולם אומר לך שלא ומצביע לך על ההישגים העצומים והתהליכים שאתה עובר.
וזה עדיין לא מספיק. ואתה עדיין צריך לשכנע את עצמך בכוח בדיאלוג עם עצמך ואם אחרים. ואתה נורא משכנע. אמן הנראטיבים. אבל בפנים תחושת הפקפוק ממתינה תדיר.

אני רוצה אישה לחזור אליה. אני רוצה מבצר ועמדת הטענה. אני רוצה שקט. אני רוצה לאהוב. אני רוצה שקט. אני רוצה להרגיש את השקט

שנובע מביטחון

שמגיע מהאינטלקט ע"י שיחה

כשבעצם

זה פשוט התחברות להאמונה שמעולם לא הייתה לי. באם. אב. הגנה וביטחון.
זה זרזיפי רגע של תחושת הביטחון והסתמכות על מישהו אחר. שהוא יגרום לדברים להיות בסדר.
שבידיו יהיה הפיתרון.

אבל רוב הזמן הפקפוק מכרסם בי. מוצץ את האנרגיות. מחרבן את ההרגשה. ומשם הדרך מהירה מאוד ליאוש. ויאוש מוביל לויתור. ואז אתה משיג את החידלון המענג שלך. ואת השקט.

החידלון הוא הרחם היחיד שמצאתי עד היום.

וכל אלה שדוחקים בי להמשיך ולהלחם - לא הראתם לי עוד רחם חדש.
ובסופו של דבר. לאורך זמן. לחיים שלמים. אם אין את זה אין סיבה לקום בבוקר. אין סיבה לשאת את הסבל שכרוך בחיי היומיום. במיוחד כשהוא מוכפל עשרות מונים מסבל רגיל ממוצע מינורי.

כשאומרים לך "אין מה לעשות - החיים מלאים עימותים ופחדים ואכזבות וסבל" - אם לא מציגים פרס ראוי להלחם עבורו, למה באמת לסבול?