ואהבת.

אני רואה את זה בכל מקום בו אני פוגש אנשים. אני רואה את זה עדיין בעצמי.
אנחנו האויבים הכי גדולים של עצמנו. לא אף אחד אחר.
אנחנו פחדנים. אנחנו מפחדים משינוי.
אנחנו מעדיפים את הסבל שאנחנו מכירים, את היחסים הסאדו מזוכיסטיים שלנו איתו. שפותחו באומנות לאורך עשרות שנים.

כי אנחנו הסיימון קאוולים של עצמנו. רק רובנו פחות שנונים (וגם את זה אפשר ללמוד).
ואני אומר - פאק סיימון קאוול. אנחנו לא באמת בדקנו משהו שמתקרב לתקרת הזכוכית של היכולות שלנו.
אנחנו לא באמת עשינו את המעט של הנחישות של למצוא איך לרפא את הפצעים שלנו.
ואנחנו לא באמת יודעים מה גבולות היכולת שלנו וכמה אנחנו לא מוצלחים.

אנחנו אוהבים את הסיימון קאוול שלנו. כי הוא משתף איתנו פעולה בעצם. הוא מצדיק לנו את המנוחה עם החצי אושר-חצי סבל שלנו. ובמקרים היותר האבסורדיים - עם הסבל הכמעט מוחלט שלנו.

ויש לו עוזרים קטנים ומרושעים. גמדי "החיים זה לא פיקניק". גמדי חוכמת החיים כביכול.
אלה כל כך משכנעים. כל כך *כאילו* מחוברים לאמת הדתית הבסיסית של חיים מפוכחים, שהעוצמה שלהם אפילו עוד יותר גדולה.
כי לך תלחם באמת ובעובדת חיים.

אבל אני אומר שהחיים הם כן פיקניק. החיים לא מסתכמים בעבודה צייתנית ורביצה מול הטלוויזיה ושינה. כשאתה מסמן לאיטך וי על כל מה שהחברה דורשת ממך. (תואר, עבודה יוקרתית, חתונה, ילדים)
הפיקניק הוא לא להרוג את חלומות הילדות שלך אלא למצוא את הדרך להגשים אותם אל תוך תודעה יותר מורכבת ועשירה של מבוגר.
לא לכבות את האנרגיה הזאת. אני כופר בזרם החברתי התת-תודעתי (לפעמים גם לא ממש תת. "תת??? הרי יש סיבה שקוראים לזה תת" - פולי הגדול) שמצווה להרוג את ההתלהבות והחלום וכל האנרגיות המתלוות לכך ע"י תיוגם כילדותיים. אני כופר בהמשכו של הזרם המחבר מבוגר למעשי, אחראי ולא מעז יותר מדי וחולם יותר מדי.

אבל כדי באמת להתקדם למקום בו נהיה משוחררים מהפצעים של עצמנו - אלה שיונקים מאיתנו אנרגיית חיים בכל שניית הוויה, עלינו להלחם על מנת לרפא את עצמנו.
ופה הגמדים הקטנים "המציאותיים" מכים שנית : "אני לא מאמין בפסיכולוגים" (כשהם לא ראו אפילו פסיכולוג אחד ברצינות במשך חייהם עם נכונות להשקיע את כולך בטיפול ובטח לא קראו כל מה שאפשר על תחום הפסיכולוגיה כדי לבטלו באיבחת יד מזלזלת), "אני עדיין לא בשל לזה" ( = אני מפחד רצח מזה וזה בחיים לא ישתנה עד שתקפוץ למים מתוך ידיעה שאין לך להפסיד וזה בטוח לא יהרוג אותך). ועוד ועוד ועוד תירוצים.
אנשים ממשיכים בתת-תפקוד הכאילו נורמלי ויצרני שלהם, אז החברה מניחה להם. אבל הם רוצחים את האושר העתידי שלהם.
ומתוך שפע המתנות שהעולם מציע להם בחינם (טוב, לא בחינם - במחיר של עבודה קשה מאוד אבל מואי משתלמת) - הם מביטים אל דלת חנות המתנות או הממתקים שפתוחה לפניהם (כל אחד מה שהוא מתחבר אליו יותר :-)), מביטים אל המפתח שבכף ידם ולאחר הרף שניה נועלים את הדלת וחוזרים אל הספה בבית.
ככה פשוט ככה עצוב. אין פה יותר מדי תהליך קסום ומורכב.

ואנחנו שורפים כל כך הרבה אנרגיה על דיבורים ומחשבות. אבל מעשים - יוק.
ובזה אנחנו מגחיכים את עצמנו. כי המדד היחיד הוא עשייה.

יש רק דבר אחד שראוי לשאוף אליו ולחתור למענו - אושר!
כל השאר זה אשליות שלעולם לא תמלאנה אותנו.
לא כסף, לא הישגים, לא להיות יותר טוב מאחרים.
הוא צריך להיות אבן הבוחן היחידה שלנו. ככה לא נוכל למכור לעצמנו את הלוקש של החיים כל כך מסובכים ומבלבלים.
כל דבר - האם הוא מקרב אותי עוד קצת אל עבר להיות יותר מאושר. זאת השאלה היחידה והפשוטה.
כי גם לסבך את עצמנו זה עוד טריק ערמומי של המיינד כדי לא לעשות דבר מהותי. זה לשרוף אנרגיית חיים על מחשבה. עד שאנחנו מותשים וממילא אין לנו את הרצון והיכולת לעשות משהו. וככה אנחנו הורגים את הקול המציק הזה שכל כוונתו הייתה שיהיה לנו יותר טוב.

אנחנו צריכים לבחור כל פעם את הפצע הכי יונק ולטפל בו. בכוח, בנחישות, באמונה אדירה. בידיעה שהדרך ארוכה ויהיו בה נפילות שנוכל להפיק מהן המון ע"י למידה מהן. כי זה הכל עידון דרך ההוויה שלך ותפירת חליפה שעוד ועוד יותר תתאים לך בול. וכל נפילה היא סימן שטעית. זה הכל.
ולבחור את הדרך לטפל בפצע הזה ולהבריא אותו עד כמה שניתן. ולא להרים ידיים.
כי אם היה לנו סרטן לא היינו חושבים בכלל על משפט כמו "אהההה, אני לא מאמין ברופאים". אבל אין לנו שום בעיה לעזור לעצמנו להרוג את עצמנו באיטיות.

וככל שנרפא עוד ועוד פצעים תשתחרר אנרגיה פנימית, ותערמנה ההצלחות והבטחון יעלה ויגדל. ונבין ונראה איך כמעט שום דבר אינו בלתי אפשרי למי שלא סובל מפיגור. הכל ניתן ללמוד. זה הפלא שיש בנו. כי לעולם לא נוכל להתחרות במהירות של הצ'יטה. אבל היא נולדה עם הטוב והרע שלה ושם היא תקועה. אבל אנחנו קיבלנו את היכולת שיכולה להתפתח עד ללא גבול - יכולת הלמידה. וכשאחנו לא עוצרים את עצמנו אנחנו יכולים ללמוד איך להדליק אש ולטוס במהירויות שמצחקקות על הצ'יטה.
כי אנחנו מוגבלים רק ע"י המגבלות שאנחנו שמים לעצמנו.

אז זה הזמן לוותר על התענוג הסאדומזוכיסטי שבמחשבות דיאלוג שלילי. אין להן שום תכלית. מותר להעלות אותן למודע ולחפור בהן רק בעת טיפול או עם חבר שאנחנו ידועים שמסוגל לעזור לנו להתקדם ולפרק אותן בדרך פרודוקטיבית שדוחפת אותנו כל פעם למקום עוד יותר טוב.
נגמרו הזמנים בהם השתכשכנו בסחלה. זה בזבוז נוראי להסתפק בזה ולא לצעוד לחנות הממתקים\צעצועים\ספרים ופשוט לבחור.

אנחנו מחליפים את זה בדיאלוג פנימי חיובי. כזה שמזכיר לנו כל הזמן את הדברים החיוביים שהשגנו. שמראה לנו סצנריו קסום ומפתה. שרק עוד יותר מרחיב את האנרגיות שלנו במקום לרמוס אותן ולכבות אותן. את החפירות אנחנו שומרים רק למקומות שאנחנו יודעים שיקדמו אותנו.
כי רובנו עדיין בשלב של לופים מחשבתיים. עוד לא עם הכלים של לנתח את השלילי ולמצוא איך לתקן אותו מתוך אוריינטציה פרודוקטיבית.
ואנחנו עורמים מעשים. כל הזמן מוכיחים לעצמנו בעשייה.
כשהאושר הוא כוכב הצפון היחיד שלנו.
ומטפלים בעצמנו באמת. כל פעם בוחרים את המלחמה הכי חשובה.
ואנחנו מאמינים בעצמנו. כי אנחנו כל יכולים עד שלא הוכחנו לעצמנו בודאות אחרת.

כי החיים הם כן פיקניק. אז בואו נתכנן ונערוך אותו ונזמין את כולם.