לפני 14 שנים. 26 בנובמבר 2010 בשעה 5:16
"...עם הזמן צובר האדם שנים וגם חוכמה. קסמי החיים הקלילים מאבדים מזוהרם. הנשמה נמלאת געגועים ומחפשת לעצמה הרבה יותר משאפשר להשיג בעולמנו, הרבה יותר משאפשר להפיק משלושה ממדים ומחמישה חושים. כולנו סובלים ממגבלות החיים בתוך גוף. המסע שלנו בעולמנו לעולם אינו חף מן הכאב הזה. הוא אורב לנו באותן שעות שקטות שבעיסוקינו הרבים והבלתי פוסקים אנחנו מנסים להתחמק מהן. ופתאום הבנתי שהדבר שאנחנו קוראים לו דיכאון אולי אינו הפרעה כלל, אלא כמו כאב פיזי הוא מין אות אזהרה המסמן שמשהו אינו כשורה, שאולי הגיע הזמן לעצור, לקחת פסק זמן, כמה שרק נדרש, ולהתחיל סוף סוף למלא את נשמותינו."
(לי סטרינגר, מתוך "רוח רעה")
