ואהבת.

אני חושב שביבי, ציפי, אולמרט, ברק, שרון לא היו מחזיקים 5 דקות ה-SIMCITY. במיוחד בסנריו של שריפה. אולי זה בחינת כניסה טובה לתפקיד ראש הממשלה.
איכשהו בניגוד לחשיבה הכאילו טבעית רבין היה ראש הממשלה הכי טוב גם מבחינת ניהול הדברים האפורים של המדינה. אולי משהו בענווה שלו פינה מקום לבחון את הדברים באמת לעומקם בלי כל הפילטרים האינסופיים של האגו שקובעים עבור ה"מנהיגים" שלנו בשנים אחרונות את הפניית המבט של התודעה.
ואולי גם זה מצטייר לי מתוך מקום של נוסטלגיה מתוקה והחיבוק של התקשורת אליו באותה תקופה. צריך לבדוק את זה בפרמטרים מדידים.

איכשהו משהו לקוי בתבונה הקולקטיבית שלנו כגוש. אולי כמויות המידע הבלתי נגמרות והספינים והכוחות המרובים המושכים לכל כיוון פשוט מעייפים אותנו. דוחפות אותנו אל הפיתרון הפשוט של הצמדות לאמיתות שטחיות אך חזקות לגבי אופיים של אנשים. לתיוג במילה, מקסימום שתיים. אבל עצם העובדה שאנחנו בוחרים את האנשים הכי חשובים שלנו מתוך מקום נפשי של תחרות פופולריות כמו בבחירות לועד כיתת ה'. קצת מייאש. מה שהכי משפיע עלינו הוא עדיין אלמנטים מאצ'ואיסטים כמו תפקיד ביטחוני חזק. אנחנו עדיין רוצים את הבריון הכי חזק בכיתה, לא את הילד המבריק או המוכשר. אין ACOUNTABILIYT - ראשי ממשלה נכשלים שבים וחוזרים, דן חלוץ היהיר שב לפוליטיקה.

אנחנו לא מתרשמים מהצלחה של אנשים בתפקידים קודמים. כמו למשל בעולם העסקים. אנשים מקבלים יותר כוח כי סידרו יותר מקומות עבודה לקרובי משפחה של חברי מרכז. לא כי היו שרים מצוינים ומבריקים. ח"כ חרוצים. כי סידרו לנו מדינה יותר טובה לחיות בה.

אנחנו חיים כיום בתקופת הקפיטליזם הערכי.
אנחנו מעריצים את הדורס בלי בושה, את החתיך ואת הנרקסיסט. את העשיר. שלוקח מהכיס שלנו.
אנחנו הילדים המוכים שמעריצים את הבריון. ובכך נותנים לו ברצון את הכוח להמשיך לקחת מאיתנו.
הילדה החנונה שצחקו עליה לא תהפך כתוצאה מזה לאדם שהסבל ליטש אותו ליהלום ותרבה מכך חוכמת חיים. היא תעשה הכל כדי להיות כוסית ולהתמלא בסיליקון ולהופיע בטלוויזיה כדי להיות הנרקסיסט הלוקח. היא תנציח את המעגל שהיא סבלה ממנו.

אנחנו לא לומדים.
אנחנו לא מפתחים מודלים להתמודד עם הטעויות שפגעו בנו.
אנחנו נעים בסייקלים קבועים של אדישות ואז היסטריה והכאה על חטא מזוייפת ומוגזמת ואז שוב לחם ושעשועים כי אנחנו עייפים. וכל הכניעה הזאת לסערות רגש שיטחיות מובילה לרדידות ולמשהו מאוד מאוד חלול. (אפשר לכתוב חלולות?)

וכולם שותפים במעגל החזק הזה שרץ בכוח בלתי ניתן לעצירה. גם לונדון וקירשנבאום.
כוח וכוחכמה נובעים רק מתבונה הגיונית ומאוזנת. ששולטת גם ברגשות.
מענין אם מספיק מנהיג מוצלח אחד לנווט את הכאוס הזה. מענין מתי לא נזדקק כבר למנהיג הורי ואחראי. מתי לא ארגיש שהאנושות היא עדה של ילדים. מתי לא נזדקק לדתות ממוסדות ולבעלי סמכות אינטלקטואלית שיגידו לנו מה לחשוב.

יש לי עוד הרבה מה לכתוב על זה.