לאיטי אני מתקדם להבין שעד עכשיו לקחתי את הנפש שלי כמובן מאליו.
הגוף והנפש שלי מרגישים לי פתאום כמו תינוק שלא מזמן נולד. הצורך הזה להקשיב בכל רגע, להאזין ולהיות קשוב לכל צורך של הגוף והנפש.
קודם כל לשמח אותם. לפני שאני מתרצה בפני אלוהי השאיפות והשאפתנות. לפני שאני אץ רץ למען כל מטלה במעטי המעט אנרגיה שיש לי לעתים לא קרובות מספיק.
קודם כל להקשיב למה שהגוף והנפש צריכים. לחבר את המוניטור בחדר שלהם. לשמור על קשר בכל רגע נתון.
כי אני מבין שהמחויבות שלי צריכה להיות לסיפוק הצרכים הבסיסיים ביותר. אולי יותר מאוחר זה יהפך ליותר אינטואיטיבי כמו שזה צריך היה להיות.
אני צריך לדאוג לשמחה הפנימית קודם כל. לאנרגיית החיים הבסיסית. כי מה שכנראה לא הבנתי עד עכשיו. מה שגרם לדפיקה מחודשת של הראש בקיר עד עכשיו - הוא זה שאני צריך לדאוג לקיים את שמחת החיים הפנימית. את אהבת החיים. (ויותר מאוחר את אהבת עצמי) לעטוף את עצמי בחום אנרגטי כזה. שמחייה. כי אני מרגיש את הקור. שמכרססם בנפש ונכלה את אנרגיית החיים.
הקור הזה גם מוביל לתחושה מתמדת של למה בכלל להתאמץ מלכתחילה. הריקנות הזאת צריכה להתחיל להתמלא. בטוב. בעוד פיסה ועוד פיסה. לאט לאט נלמד את הבלו פרינטס של כור המצרף שמחבר את כולן יחד.
אדם צריך שתהיה לו שמיכה של זכרונות טובים ואמונה בקיום הטוב של החיים כדי להתמודד עם הרבה חורפים חודרי לשד העצמות שהמציאות מטיחה בו.
וזאת גם צריכה להיות בחירה של ראיית החיובי והיפה והדגשתם.
לא עצימת עיניים מול הרע והמכוער. הסתכלות אמיצה בתזונה על כל ממה שקיים.
אבל בחירה של להדגיש ולהרגיש ולעבוד עם מה שיפה וטוב.
כי בסופו של דבר אנחנו קובעים את מינון החשיבות של הטוב והרע בכל דבר ודבר. זה פשוט עוד שריר שצריך ללמוד להפעיל.
לפני 13 שנים. 4 בפברואר 2011 בשעה 3:09
