אנחנו היצורים הפגיעים והשבריריים שלה החיים.
אנחנו נדקרים מכל דבר, אנחנו חכמים מספיק לדעת איך שמים תחפושת של קשיחות וחספוס. אנחנו יותר מדי חכמים לרעתנו. אנחנו מכירים בזיוף שבה ולכן מסרבים ללבוש אותה.
אנחנו האויבים הכי גדולים של עצמנו. שום דבר אף פעם אינו מספיק. מוצפי חרדות ופחדים גם כשכבר מזמן אין שם כלום ואין סיבה. הנפש שלנו כוססת ציפורניים תמידית.
אנחנו אף פעם לא מספיק טובים. אף פעם לא במסיבה הנכונה. משהו אומר לנו שאנחנו לא בתקופת הזמן הנכונה.
הראש מוצף בדמיונות גרנדיוזיים. המציאות מאפרת אל תוך פינו.
אנחנו אף פעם לא מספיק. הכל אף פעם לא מספיק.
הכאב הוא פיזי. אפשר לחוש אותו.
הוא בבטן. הוא במחנק במעלה החזה. הוא בצניחת האנרגיות כשסערה חדשה מתחילה.
הרצון הוא לישון ולברוח. לא למות חלילה, אלא לחיות כדי למות בחיים.
אי אפשר להגיד שאנחנו לא מנסים. מרימים את הראש בתעוזה ברגעי חסד של אנרגיה פתאומית מפתיעה. כמו ירושה מקרוב שלא הכרת.
אבל ככל שהתוכניות יותר נועזות כך הנפילה יותר קולוסאלית.
BABY STEPS. עד שאתה לא מבין את זה באמת וחזק מההתמכרות של פריצה סוחפת שתפצה על כל הזמן שנשרף ונשרף תקבל עוד כאפה ועוד כאפה לפנים.
מגיע לנו. מגיע לנו אהבה ולשמוח. לכולם מגיע.
לפני 13 שנים. 20 במרץ 2011 בשעה 16:42
