ואהבת.

הקשבתי אתמול לשירי יום שואה והתגעגעתי לימים בהם לא הייתי.

מלבד מלודיות ונשמה מושקעת בשירים שלא עושים יותר היום, המילים נגעו ברגש מחשבתי.

מצד אחד הרבה יותר מדי מיליטריזם וחיילים וחיילים ששרים על שלום.
אבל מצד שני מרגיש שהיו פה רעיונות באמת נעלים וטובים שחיברו את כולם בהשראה שנוגעת עד לנימי היום יום.
אולי אנשים היו טובים יותר אחד לשני. אולי אנשים הזדעזעו יותר מדברים רעים שקורים לשני.
מצד שני אותם אנשים נתנו יד לחטיפת ילדי תימן ולכיבוש "נאור".

זה מוביל אותי לחשוב שאולי אנשים הם באמת כבשים. גם אם הם מתאגדים סביב רעיון נאצל המגולם בדמות כמו גנדי ומרטין לות'ר קינג הם קולטים ומתעמקים רק ברובד השיטחי. הם מתאספים מסיבות שמאגדות אנשים סביב קבוצת כדורגל.
ואזי, המסקנה המתבקשת היא שהכל תלוי בגחמת הגורל שיבחר מנהיג שטני או מלאך.

דבר זה מחזק לצערי הכה רב את תפיסת ההיסטוריה כגלגל או מטוטלת ולא כאבולוציה רוחנית שאין ממנה חזור. וזה מעציב. מתסכל לחיות בתקופה כזאת מבלי היכולת לעשות דבר בקשר לזה.
אתה אולי יכול להוביל אנשים זמנית להאמין ולפעול מתוך רעיון חיובי. אתה לא יכול לשנות את טבעם הגנטי המוחי. זה שיטוטל אותם מחדש אל הקצה השונא, ההורג, האדיש, הנהנתן, הקנאי, הגזען.