ואהבת.

כל כך הרבה אהבה יש בעולם. באמת יש.
ולא לי. ולא לי לעצמי.
קורא אחרים עם פיסות אושר ואהב וירכיים ומקלחת. וכל זוהר ולבן וחם כמו בחלומות שיש לי פעם בכמה שנים.
הכל כלום בלי אהבה והכל הכל עם.
אני חי מת. עם שעות שינה הולכות ומתארכות.
יש צלקות שמכתיבות אותך, שנראות כמו גורל. וכל מוחך היפהפה לא מתקרב למצוא להן פיתרון.
אני מסמן אקדח מדומה עם אצבעות היד ומצמיד לצד הפנים.
הכל כל כך קשה שם בחוץ. הכל כמו לגלגל את הסלע כל פעם מחדש.
איך אפשר להסביר את מה שאתה בעצמך לא מבין. ומה בכלל זה יעזור.
יש עולם שלם וגדוש שם בחוץ. והוא לא בשבילך. בגללך.
רק לישון ולישון. וזה כבר כואב פיזית לישון.
לאט לאט כל החלומות שהיו לך נפרמים. ואין מה שיחליף אותם.
אתה שומע כל הזמן שזה רק תלוי בך ורק אתה תצל את עצמך, וממשיך לנדוד למען החיבוק שלעולם לא תקבל. אתה חסר אותו. כל כך הרבה מחייך.
אנשים דתיים, אנשים בורגנים ונוחים, אנשים קפיטליסטים ומצליחנים ולכולם אין משמעות. וזה כאילו ילדותי להמשיך לחפש משמעות. אבל מה האלטרנטיבה. כפייתיות שמה חשיבות בדברים הכי לא חשובים.
אתה לא עצוב, לעתים נדירות אתה עצוב. הלוואי שהיית עצוב. אתה בעיקר עייף. וחי כל רגע את הכישלון והחרדה שבאי היכולת לעשות את הדברים הכי בנאליים. או הבחירה לא לעשות.
אולי זה עונש מגלגול קודם, מי יודע. וואחד גלגול.
ואני כל כך רוצה מישהי שאוכל לחלוק את היופי בראש שלי עם היופי בראש שלה. מאז ומתמיד אני רוצה.
אבל אני עצוב. והמוות החי הזה שואב כל טיפת חיים שמחה סביבי.
הכל תמיד כל כך מסובך. במיוחד עוד אדם נוסף שמתקרב. לוחץ על נימי נקודות בלי אפילו להתכוון.
הזולת הוא לא גהנום, הוא קוביה הונגרית מכאיבה.
איך מפאים את הילד המוכה הזה בפנים. כשאתה ממשיך להכות אותו. החיים קשים מדי.