ואהבת.

היום אינטייק לטיפול שלי ושל אמא.
אישה מקסימה, חבל שזאת לא תהיה המטפלת שלנו.

גיליתי שאמא של אמא הייתה כל כך כמוה. כל כך עוזרת לאנשים ונערצת על כך ובבית חסר בה. אמא מספרת עליה כאילו אני זה שמספר על אמא. והיא כל כך לא מודעת לדמיון. עד שאני מגחך לעצמי בזמן שהיא מספרת.

השואה כל כך נוכחת במשפחה שלנו. רוח רפאים שקופה שלא חושבים עליה כמעט. אפילו לא ביום השואה.

אני כועס עליהם שהם מסתירים חלקים מסיפורם. העבר הילדות. ממשיכים להעמיד דמות של הורה בלתי פגיע ללא חולשות. בדיוק כמו שהוריהם עשו. לא דיברו.

בסופו של דבר ההורים שלי אוהבים אותי. אין לי ספק בכך. הם פשוט מעולם לא ידעו איך להתמודד עם מישהו כמוני. לספק את צרכיו.
והם קורבנות של הוריהם הם. במעין שרשרת מתמשכת.

ומסתבר שהייתי ילד תחרותי שתמיד ניסה להתעלות מעל חבריו. כשאני בכלל זכרתי נראטיב של קורבן.