אין לי מושג למה נמלטת הפעם.
הבנתי שהחוזק האמיתי הוא לא לעשות הצגות ולתעל את התסכול מכך שאיני יכול להשיג אותך לעודף סרקזם ואף אלימות מילולית לשמה.
אז למה ברחת הפעם?
כי הפעם רצית שסתם יהיה נחמד בלי שיטרידו אותך שוב בכך שמתאהבים בך ואוהבים אותך ומספרים לך כמה את האחת?
אבל מה הברירה שנותרת בידיי? להעמיד פנים שסתם נחמד לי איתך ואני לא חושב ומרגיש מה שאני מרגיש?
זה מוזר, את יודעת. פעם הרגשתי שאת נהנית להיות מלכת הלבבות השבורים וכעסתי עלייך.
ועכשיו שהבנתי שאין לזה באמת משמעות. שאהבה והערכה הם לא משהו שמחזק מישהו ומחליש מישהו אחר והחלטתי פשוט להראות לך איך אני רואה אותך את נאלמת ונמלטת.
כנראה ששום דבר משמעותי אף פעם לא פשוט.
אבל הפעם לא אכפת לי. אני לא אכעס.
אני מתכוון לכך שאת הכי מכל האלפים שדיברתי איתן. ולא אכפת לי שתדעי את זה עכשיו. ולא אכפת לי מזוטות של לראות אותך כל כך כיחידה כשאת לא רואה אותי ככזה. ושלא תהיי שלי.
אהבה כאידאה צריכה להיות לא תלויה בדבר. ואני חושב שאני יכול להתקרב לזה עכשיו.
ובא לי להרגיש מה שהרגשתי בעבר ושזה יתעצם פי אלפי מונים.
כי ממה כבר יש לפחד?!
אני יודע שאת טובה ולא תפגעי בי. וכשזה ככה אני יכול להתערטל.
אני רוצה להיות הכי אמיתי שיש. נקי מזיופים. ואת אבן בוחן נהדרת.
אני רק רוצה שנדבר קצת. לא יותר.