מצד אחד בדידות אינטלקטואלית מצד שני רעב נורא לחום.
החספוס במולדת שגדלתי בה מציף ויומיומי.
השכיחות שלו מסתירה כמה זה לא בריא. אבל זה כל כך חזק בזרם התודעה מהרגע שאתה מבין משמעויות שהדרך היחידה שלך להתקבל ואף לקבל תג מנצח היא לקבל אותו, להסכים לנרטיב שחספוס=אותנטיות וכדי להיות מנצח לשלוט בחוקי המשחק שהוא יוצר.
פגיעות היא חולשה. היסוס ותנועה אמיתית מבפנים אך לא נכונה של הגוף שמראה את הבלבול והגולמניות של הנפש, זה לא מגניב. זה לא בריא. זה לא נכון. "נכון". רואים את זה עוד בילדים.
הכל היום זה נרקסיזם. דחף למכור נרטיב שאתה המיוחד וכל שאר המיליונים הם לא שווים.
קפיטליזם של שוק בשר הנפש. הכל להוכיח שאתה ורק אתה יותר.
וכל מה שמריח מאהבה למשהו והרמוניה ישר מזוהם בצריבה קדומה של זיהוי עם רוחניקיות ונאיביות מבחילה. או מבחילה או שבא לך להרוג אותם.
ואפילו הדיכאון והכאב הם מכשיר במירוץ למיליון. הכאב של מי הכי מיוחד.
וכולם כותבים וכולם "התמוגגתי מהכתיבה שלך".
ושום דבר לא זז.
אין באמת תרופה לתקופה הזאת. לתאוות ולרדיפה אחרי השלמות ולשנאה העצמית שלמה לעזאזל אנחנו מופתעים שמתלווה אליה.
והאושר הוא שיהיה לך מה שאין לכל השאר.
לא שהעבר היה יותר מזהיר. אבל כמו השימוש בישראל במדינות הערביות כדי לא להסתכל על הסיאוב והריקבון - כשיותר ויותר מדינות כבר לא ממש מנהלות מלחמות קיום - הקיום החלול מתגלה במלוא אינותו.
הערך הקדוש המוטבע הוא להיות יצרן. ובכך אתה משקיט את העיניים שמסתכלות על צידוק קיומך. אך כשדרוש אחוז כל כך קטן ליצירת הדברים שבאמת נזקק לו האדם כדי לחיות, מה כבר כל כך קדוש ביצרנות האחוז שנותר? - בתכנות עוד אפליקציה חדשה לאייפון? בזנות אינטלקטואלית נוספת במשרד פרסום כלשהו?
מה אנחנו בכלל מייצרים שכזה חשוב?
אם אושר הוא הפניית משאביך לעבר עשיה של משהו בעל משמעות, אולי כל הסבל שכאילו רק עולה וצומח נובע מההתנתקות הזאת.
מהכריתה של המלודרמטיות ההולדן קולדפילדית של לצרוח על העולם. מהכניעה למה שנאמר לנו שהוא פרגמטיות. רגליים על הקרקע. מציאותיות.
מה שנשאר הוא אוננות בכעס חורק שיניים על השלמות והנכסים ומה שאפשר לקחת בכוח מאחר וממה שיהיה לי ולא יהיה לאחרים.
וכמו אחרי כל אוננות מה שנשאר זה בוז ציני למה שנחשק עד לפני רגע ורק לרצות ללכת לישון.
אין המשכיות ברצח כזה של אנרגית החיים.
